עצה ופתרונות לבדידות בזוגיות

שלום רב
לך ד"ר חסון.ברכות וחיזוקים על הפורום הרציני והנפלא שאתה אחראי עליו.אני כבת 44 מגדלת 2 ילדים בישוב רחוק באמצע שום מקום.יש לי בן זוג שגר רחוק ואנו נפגשים בממצוע אחת לשבוע וחצי.אין לי אפשרות לעזוב את הישוב מסיבות כלכליות, אין לבן זוג אפשרות לחבור אלי מסיבות כלכליות ומרחק מילדיו.עד כה הרגשתי רוב הזמן סביר......היה לי זמן לגדל את ילדי בנחת ובשקט בלי שאף אחד יפריע.....לדעתי סתם שכנעתי את עצמי שאין לי צרכים.לאחרונה אני עמוסה בסערת רגשות וגעגוע עז לקשר יום יומי עם בן זוג שאוכל לשבת איתו על כוס קפה ולהתכרבלות בסוף יום עבודה.אני מרגישה בודדה מאוד, עצובה מאוד והנטל הכלכלי, רגשי של התמודדות עם חיי היום יום הפך להיות בלתי נסבל.אני אוהבת את בן זוגי ומפחדת להפרד הוא אדם טוב לב וחבר טוב ואני מפחדת שלא אמצא אדם כמוהו עוד בעולם אך השאלה היא האם אני לא מקריבה את מיטב שנותי לבד עם עצמי וכך גם אמות עם עצמי בבוא היום בבדידות נוראית.רוב הזמן אני מרגישה שאני מקנאת בחברות שיש להם בן זוג בבית, שיכול לעזור להם לתקן דברים, שיהיה שותף בנטל הכלכלי, בנטל החינוך, בבחירת החלטות הרות גורל.שוחחתי עם בן זוגי ודיברנו על זה שביום מן הימים נוכל לעבור לגור יחד.....בפנסיה.אשמח מאוד אם תוכל לעשות לי סדר במחשבות על מנת שאחליט מה נכון לעשות.......להתקדם עם סערת הרגשות שפוקדת אותי לאחרונה, עם חוסר הסיפוק הזוגי שאני חווה, עם הבדידות, עם העייפות הרגשית.תודה.תות

תות יקרה,
בתשובתך, הרי לא איפשרת לי לתת לך עצה שתשנה את חייך. לך אין אפשרות, לו אין אפשרות, ומה שנשאר זו רק תחושת הבדידות. כי אם אין אפשרות, זה מה שנשאר. ולכן, אני רואה רק שני פתרונות אפשריים:א. שאולי, אם תחשבי שזה כל כך חשוב, תמצאו אפשרות לגור ביחד, איכשהו, באופן יצירתי כלשהו.ב. ללמוד להשלים עם המעט שיש לך, כך שלפחות ההרגשה תהיה קצת יותר טובה.ואם לא זה ולא זה, את נשארת עם האפשרות השלישית שנותרה, שאינה "פתרון", אלא מצב, והיא להמשיך את מה שיש, עם מה שאת מרגישה.