עבודה, מימוש עצמי וזוגיות

שלום,
אני בת 27, נשואה + 2. בעלי בן אדם טוב ויש לנו יחסים בסה"כ טובים, אולם לאחרונה יש בינינו הרבה מתחים.אני בן אדם מאוד מאוד חרוץ ויעיל. אני שונאת לבזבז זמן. בעלי הוא עצמאי ויש לו בעיה קשה של ניהול זמנים ויעילות (הוא בעצמו אומר את זה כל הזמן). הוא מאוד נמרח (למשל מסתכל הרבה באינטרנט בזמן העבודה). חלוקת העבודה בינינו היא שאני יותר משקיעה בבית ובילדים והוא בעסק (פוטנציאל רווח יותר גבוה).אני שונאת לראות שהוא ממש מורח את הזמן ומשתגעת מזה, כי מבחינתי העסק הוא של שנינו וזה התפקיד שלו להשקיע בעסק, וכשהוא מחפף - כל המשפחה מפסידה. עכשיו אני בחופשת לידה ויוצא לי לראות הרבה יותר את ה'המרחויות' שלו. בד"כ אני קמה בבוקר ורצה לעבודה, ועכשיו כשאני נשארת - אני רואה כמה זמן עד שהוא יוצא מהבית וכמה שהוא מתקשקש (קורא עיתונים, גולש באינטרנט, מכין לעצמו אוכל איזה שעה, סתם יושב בספה ובוהה ו'נח'..) ואני פשוט משתגעת מזה. הוא יכול להתחיל את היום במשרד שלו בשעה 11-12!! כשאני, בתור שכירה, מתחילה אותו ב7.30 .. זה מעצבן אותי ואני משתדלת להתאפק ולא להעיר לו, אבל לפעמים יוצא לי כל מיני משפטים של אמא כמו: "יאללה תקום", "יאללה תתחיל את היום" וכו'.. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה וזה מאוד קשה לי. גם כל הנושא של העבודה שלו וחוסר היעילות מאוד רגיש אצלו והוא שונא שאני מעירה לו על זה הערות.ובהקשר הזה עוד משהו, שבעיקרון רוב הנשים היו מברכות עליו: הוא כל הזמן רוצה לעזור לי עם הילדים ולא מוכן שאני אשאר איתם לבד (כשאין לי עזרה הוא כמעט תמיד בא להיות איתי). והוא גם רוצה שיהיה לי זמן לעצמי. שזה בעיקרון מאוד נחמד מצידו. הבעיה היא שאני חושבת שאני יכולה להסתדר איתם לבד בחלק מהמקרים ומעדיפה שהוא יהיה בעבודה במקום, אבל הוא מתעצבן עליי ולא מסכים לזהובא בכ"ז. אני מרגישה שהוא קצת כופה עליי את העזרה שלו.. זה מצחיק שאני מתלוננת על זה אבל ככה אני מרגישה..אשמח לעצותייך..

שכחתי לציין את הצד של בעלי: הוא אומר לי במקרים כאלה 'תפסיקי לגרש אותי למשרד'. וכמו כן אומר לי שהוא לא רוצה שאני אתיש את עצמי ושבחיים אני לא אבקש עזרה, אז הוא מגיש עזרה בלי שאני מבקשת (למרות שאני כן מבקשת כשאני צריכה אבל זה די נדיר), וחוץ מזה הוא אומר שאם יש לו דברים דחופים אז הוא לא בא, אבל אם אין לו דברים דחופים הוא לא רוצה שיהיה לי קשה מידי אז הוא יגיע לעזור לי.

שירונת יקרה,
לפי תאורך, הוא לא כל כך אוהב את העבודה שלו. היא לא מרגשת אותו מספיק כדי שירצה לצאת. העובדה שהוא רוצה לעזור לך, היא אולי בכלל חלק מזה שהוא לא מוצא את עצמו, לא סיפוק ולא תחושת הצלחה, בעבודה שלו. האם זו העבודה הזו? - אני מבין שאת חוששת שכך הוא יהיה תמיד ועם כל עבודה, ואולי גם שלא ימלא את תפקידו כמפרנס ושלא כל השאיפות שלך יתממשו עבורך ועבור הילדים. לכן את מתעצבנת עליו כשהוא עושה דברים אחרים, גם אם הם חיוביים מבחינת השהות איתך ועם הילדים, והשותפות בבית. אבל אולי כדאי לשקול תפיסות של שניכם מחדש.השאלה העיקרית היא מדוע הוא לא מתרגש מספיק מהעבודה שלו. מה הוא צריך אולי לשנות? האם הוא עושה את העבודה הזו כי היא מתגמלת יותר (או "בטוחה" יותר), או כי זה מה שחלם לעשות מאז שהוא זוכר את עצמו? האם יש דבר כזה? האם יש דבר אחר כזה? כלומר, עבודה שהוא כן חלם עליה, ושהוא ויתר עליה כי היא לא מתגמלת כלכלית? מה קורה לאושר שלו המגיע ממימוש עצמי?ואולי המצב הוא ששניכם צריכים "לשנות את הדיסקט", כלומר, את תפיסת החיים המקובלת, שאומרת שהגבר צריך להיות זה שעובד במשרה מלאה, והאשה במישרה חלקית כדי להיות יותר בבית, כך שהוא יוכל להבריז מהעבודה שלו (שתהיה לכן משרה חלקית שאולי גם מתגמלת מאד), ולהיות הרבה יותר בבית, ואת היא זו שתעבוד במשרה מלאה.אני חושב שנתתי לך כמה כיוונים למחשבה. חלק מהם יתאימו יותר וחלק פחות, אבל השתמשי בהם כדי לחפש פתרונות יצירתיים והבנה הדדית ביניכם ובסיס לשיחות ביניכם כדי לדעת מה כל אחד מכם רוצה מהחיים שכאן, ובעיקר מעצמו, ואיך מממשים זאת ביחד בדרך הטובה ביותר.