סליחה, כעס וביטחון בקשר

היי, פעם ראשונה שאני כותבת כאן ואני באמת כבר אובדת עצות..אז אני בת 22 נכון קצת צעירה ויש לי (היה לי) חבר בן 25. יצאנו יחד חצי שנה שזה נשמע כלום אבל בשבילי זה המון. לא היה לי קשר עד עכשיו רציני, רק סטוצים ושטויות והקשר הזה שינה אותי לגמרי במחשבה על זוגיות. נפתחנו המון אחד לשניה והרגשתי הכי בנוח בעולם איתו חוץ מבעיה אחת שיש לו, עצבים. ולא סתם עצבים.. גם אני עצבנית, אבל הוא נורא אימפולסיבי, אומר ואז חושב ולא מבין בכלל מה יוצא לו מהפה.אז אתמול בערב רבנו, כמו שאף פעם לא רבנו והוא הגזים ודיבר ממש לא יפה, אני אפילו לא אפרט כאן מה אמר.. ובאותה נשימה כבר החל להתנצל ולהתחנן שאני שאר. ואותי זה לא עניין, כלכך נעלבתי שללקחתי את עצמי ב3 לפנות בוקר ונסעתי הביתה. מאז הוא לא מפסייק להתקשר להתנצל ולהתחנן שאני אחזור או שלפחות נדבר ושאני אענה לו.. אבל באמת שאין לי מושג מה לעשות.בקיצור דוקטור.. מה לעשות? הוא האהבה האמיתית הראשונה שלי ואני באמת אוהבת אותו והוא כבר חלק ממני ומהחיים שלי, ומצד שני אני כלכך פגועה ממנו ובאמת תוהה אם מגיע לו ולי שאני אסלח לו אחרי מה שהיה?תודה

מור יקרה,
אולי גם יש אפשרות ביניים...כלומר, לא תמיד זה צריך להיות הכל או לא כלום. לפעמים אפשר לא לסלוח ולהמשיך לכעוס זמן רב גם כאשר נמצאים ביחד, רק לבטא זאת באופן חלקי או ב"סנקציות" מסויימות, שיאפשרו לך לבטא את הכעס שלך או את ההסתייגות שלך וחוסר הביטחון שלך, ויאפשרו לך זמן רב יותר עד שתסלחי, ואולי מספיק זמן כדי שתוכלי לבטוח בו יותר.אם את לא בוטחת בו, אז ממילא לא משנה אם את סולחת לו או לא, כי כשאת לא בוטחת בו, אז אין לך מה להיות שם. כי הרי את לא מוכנה לכך שדברים כאלו יחזרו. כך שזה לא קשור לסליחה, מבינה? זה קשור לשאלה אם הקשר הזה טוב לך או לא טוב לך.

היי, קודם כל תודה רבה על המענה.אז ככה, קשה לי מאוד עם הנתק בנינו והחוסר מודעות מצידי מה לעשות ואיך להמשיך. אני יודעת שאם נמשיך הוא בחיים לא יעז לעשות זאת שוב וסומכת על זה במליון אחוז. מצד שני זה יוביל את הקשר לאיזה שהוא מקום שהוא צריך "ללכת על ביצים" לידי ולא באמת להיות הוא? ומביא עם זה ספקות שאולי הוא האמיתי הוא כזה וזה לא מתאים לי. ומצד שני אני מתגעגעת אליו ועברנו הרבה יחד (הכרנו לפני עוד) ואני באמת מרגישה שאני אוהבת אותו והוא חסר לי ועולות לי כל הזמן הספקות אם זה מגיע לי לחזור לזה אם אני לא אפגע בעצמי? והאם מגיעה לו הסליחה שלי? או אם מגיע לו שאני אנסה בכלל לחזור אליו?ולגבי הסנקציות לא כלכך הבנתי את הכוונה ואני אשמח שתפרט טיפה בנושא?

מור יקרה,
את שואלת שאלה מוסרית קשה, לכאורה. את אומרת: אבל רגע, אם הוא "ילך על ביצים", ובעצם, אם אתרגם את זה למילים אחרות - "אם הוא יתחשב בי", הוא לא יהיה הוא. אם הוא זה הגבר שלא מתחשב, ושמקלל או אומר דברים אחרים פוגעים במכוון וללא שליטה, את לא תהיי שם. כי את אומרת שני דברים: הוא, זה האדם הזה שמדי פעם עושה דברים שכאלה, ואת ה"הוא" הזה אני לא רוצה. אז למה את מתנגדת לכך ש"הוא" ישתנה ויפסיק להיות ה"הוא" הרע הזה? הרי לא את ה"הוא" הזה אהבת, נכון? אלא את כל היתר.אם את חושבת שההליכה על ביצים היא עניין שביר, וזה רק עניין של זמן לפני שיתחיל לשבור ביצים שוב, אז חפשי מישהו אחר שיעשה זאת באופן טבעי, מבלי להיזהר כל הזמן, כי מגיע לך מישהו כזה. ואם את חושבת שהואיתרגללנהוג אחרת, ויראה כי טוב, את תאמצי אליך את ההוא החדש הזה, ואולי תוכלי לקרוא לו "אתה" במקום זה.לגבי "סליחה" את שואלת אם מגיע לו שתסלחי לו. לא יודע. אבל אפנה את השאלה אליך: האם מגיעלךשתסלחי לו?"סנקציות" הם מה שקורה בין בני אדם שכועסים זה על זה. סנקציות את עושה לפעמים לאמא שלך או לאבא או לאח שלך או לחברה קרובה, שהכעיסו אותך. את לא מדברת איתם כמה זמן, לא מתקרבת אליהם, כועסת עליהם, ועם חבר: נמנעת ממגע קרוב, כי זה באמת קשה כשאת כועסת. סנקציות זה מה שבא עם הכעס, מור, עם הידיעה שעדיין נשארים ביחד. אחרת זה כבר לא סנקציות, זה פרידה.קחי את ההתכתבות הזו וקראי אותה שוב ושוב. אני מרגיש שאת לא מבינה אותה עד הסוף. תעבדי את זה עם עצמך, כי זה באמת יכול לקחת זמן. יש דברים שאדם צריך לומר אותם לעצמו שוב ושוב, עד שהוא מבין.

היי, תודה שוב על המענה.דיברנו אני והוא והוא מאוד מאוד רוצה ומוכן להשקיע בשביל הקשר. הצעתי שאולי ילך לטיפול והוא לקח את זה לתשומת ליבו ולא שלל, שזה הראה לי על הנכונות שלו ועל הרצון שלו שנתגבר על מה שהיה.קראתי עוד כמה וכמה פעמים את מה שכתבת, ונראלי שכוונתך היא לנסות להתנהג רגיל אבל עדיין להיות "קשה" איפה שאני מרגישה שעוד קשה לי להיפתח? ומפה באה לי עוד שאלה- יש לנו הופעה מחר שקבענו לפני חודשיים בערך (עם המשפחה שלו) ואני שוקלת אם ללכת. מצד אחד, אני רוצה. זה הופעה שחיכינו לה הרבה זמן וגם לא נעים לי להבריז. מצד שני, אני מפחדת שהוא יפרש את זה כאילו הכל כרגיל הכל רגיל ובסדר והריב עבר. וזה לא ככה, אני לא רוצה שעצם זה שהגעתי להופעה זה אומר שסלחתי והכל נשכח.אשמח בעזרה מה לעשות? איך להתקדם? צעדים קטנים יותר? גדולים יותר? מה יותר משמעותי, מה פחות? אני יודעת שזה תלוי בהרגשתי בעיקר, אבל אני באמת לא רוצה שהוא יחשוב שהכל רגיל עבר ונשכח. ושזה יצליח.תודה

מור יקרה,
אני חושב שהגיע הזמן להשתמש באינטואיציה שלך, ולסמוך עליה. אני לא יכול לומר לך באיזה גודל צעדים להתקדם ובאיזה קצב. עשי את מה שמרגיש לך נכון. אף אחד לא מבטיח לך שתמיד תעשי בדיוק את הדבר הנכון, אבל גם אף אחד לא מבטיח לך שאני אומר לך את הדבר הנכון. את מכירה את המצב, ואת הצרכים שלך ואותו כל כך הרבה יותר טוב, ולכן את היא זו שצריכה לקבל את ההחלטות, גם כשזה מפחיד. כל מה שאת צריכה זה אומץ, ואת האומץ מקבלים דרך ההבנה שמה שלא יקרה את תדעי להתמודד עם זה.