פחד ממחוייבות: מה עושים?

שלום,
אני הייתי בזוגיות של 3 שנים עד לפני שנה. נפרדנו בצורה הדדית ואפילו נשארנו ידידים (טובים מאוד. גם במהלך הקשר הוא היה מבחינתי החבר הכי טוב שלי). פשוט היינו רבים המון, שנינו מאוד עקשנים ודעתנים, והרגשתי הרבה פעמים שאני לא באמת אוהבת אותו. אבל פחדתי להיפרד (למרות שדיברתי איתו הרבה על אופציה של פרידה). בסוף הוא נפרד ממני וקיבלתי את זה אך ביקשתי להישאר ידידים וזה אכן מה שקרה. לפני חצי שנה התחלתי קשר חדש גם עם בחור ממש מקסים, הבעיה היא שהוא מאוד סגור ואין לו ניסיון בכלל במערכות יחסים. גם הפריע לו שהייתי בקשר עם האקס. גם איתו דיברתי על פרידה לא מעט (בגלל שהרגשתי ממנו ריחוק ושהוא סגור ולא מביע רגש וכו'). בסוף הוא נפרד ממני גם (לאחר כמעט 5 חודשים), אך עם זה לא השלמתי כי הרגשתי שלא נתנו לקשר הזה מספיק צ׳אנס. היה לי ממש קשה עם הפרידה, הוא גם לא הסכים שנישאר ידידים בניגוד לאקס. בסוף הצלחתי לשכנע אותו שנחזור וננסה שוב. הוא ביקש שאנתק קשר עם האקס והסכמתי (על אף שלא היה לי קל. ויש לציין כי כבר לא היו לי רגשות לאקס ולא רציתי לחזור אליו, ראיתי בו ידיד טוב בלבד, ולפי דבריו של האקס זה כך גם מבחינתו. הוא אגב עדיין לא מצא זוגיות חדשה, אבל כן היה כבר עם בנות אחרות). אז חזרנו להיות יחד ובהתחלה הכל הרגיש מעולה והוא באמת ניסה להשתפר (גם לפני הפרידה הוא מאוד השתדל). בניגוד לאקס, איתו אני כלל לא רבה, הוא מאוד רגוע ומסכים על הכל כמעט. הוא פחות כריזמטי ועדיין סגור ולאחרונה שוב זה התחיל להפריע לי ואני גם מתגעגעת לאקס הידיד.. אגב חזרתי לקשר מצומצם יותר איתו (כמובן שבידיעת הבן זוג הנוכחי). בקיצור אני מאוד מבולבלת. אני גם חושבת הרבה על בחורים אחרים שנראים לי ממש חמודים ושניסו להתחיל איתי, זה היה ככה גם בקשר עם האקס. אני לא יודעת כבר אם זה האופי שלי תמיד להיות לא בטוחה לגבי הבן זוג ולחשוב על אחרים, או שפשוט לא מצאתי את בן הזוג הנכון.. לפעמים הייתי רוצה פשוט מערכת יחסים פתוחה ולצאת עם כל מי שבא לי במקביל.. מצד שני אני כן רוצה זוגיות ואהבה ואני אוהבת להיות בזוגיות. אך מפחדת ממחוייבות לטווח הרחוק (מבחינתי חתונה ומשפחה זה רחוק ממני מאוד.. לא לפני גיל 30 לפחות..). אני לא רוצה להיפרד מבן הזוג הנוכחי, הוא מאוד מתוק ומאוד מנסה לרצות אותי, אני מרגישה שאכפת לו ממני מאוד, ואני משתדלת לדבר איתו על הכל ולנהל תקשורת פתוחה, כמו שהיה עם האקס (היינו מדברים על הכל וככה לדעתי צריך וככה הרגשתי הכי בנוח. עם בן הזוג עכשיו אני מרגישה פחות בנוח מהבחינה הזאת). אולי זה עניין של זמן אבל זה גם האופי, באופיו הוא פשוט סגור יותר.. הוא גם לא אמר לי עדיין שהוא אוהב אותי וזה קצת מוזר לי. אני אמרתי לו אחרי 3 חודשים שאני אוהבת אותו והוא אמר שגם הוא אך אחרי ששאלתי אותו כמה פעמים אם הוא באמת מרגיש ככה (כי אפ פעם לא אמר מיוזמתו) ענה שלא בטוח. ואז הייתה הפרידה ומאז שחזרנו לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו וחיכיתי שזה יבוא ממנו. עבר חודש וחצי מאז שחזרנו. אני מניחה שזה לגיטימי לתת לו עוד זמן, במיוחד לאדם סגור רגשית כמוהו. אבל אני כבר מרגישה לא בטוחה ברגשות שלי אליו, כמו שהיה לי בקשר הקודם. האם זה באמת עניין של אופי שלי (פחד ממחוייבות וכו') או שזה תלוי קשר? אני תוהה אם אי פעם אמצא בן זוג שבאמת אהיה שלמה עם הקשר שלנו ועם האהבה שלי אליו. כי עד עכשיו בחיים לא הרגשתי כך כלפי אף אחד. האם זה טבעי?

בת 25 יקרה,
יתכן שזה חלק ממך: הפחד ממחוייבות לטווח הרחוק. אולי לכן את מתקשה להרגיש בלעדית עם בני זוג. ואולי את אומרת לעצמך שזה לא יהיה לפני גיל 30, כי האמירה הזו מקלה עליך שלא להתמודד עם הקושי הזה כבר עכשיו.אני אפילו לא יודע לומר לך אם זה טוב או רע. לו היית גבר, זה היה מקובל יותר. כאשה, זה פחות בתוך הנורמה אבל בהחלט נשים לא מעטות לא רוצות את המחוייבות הזו. הקושי הוא קודם כל להתעמת עם הנורמה, ובעיקר עם הסטיגמה שאם את אשה ורווקה, ובלי ילדים, אז סימן שמשהו בך פגום, שהיא חזקה יותר מסטיגמות דומות לגבי גברים.וכאן, באמת נשאלת השאלה אם את מרגישה בנוח בתוך המקום הזה שלך, ואם לא - למה לא? האם בגלל הפחד מהסטיגמה? האם בגלל המחשבה שמשהו בך באמת לא בסדר, שאולי מגיעה מתוך איזו שהיא תובנה על עצמך ועל ההסטוריה שלך?אם תחשבי שזה חשוב, אולי כדאי ללכת לטיפול, ורצוי לעשות זאת עם מטפל או מטפלת שיודעים שלא להכנס לתוך סטיגמות, ולא להפעיל עלייך את השיפוט של הנורמה. אבל אולי גם תגיעי למסקנה שאת שלמה עם עצמך היכן שאת, ושתמשיכי להיות שלמה עם עצמך גם בעתיד - עם כל בחירה שלך. ואולי תעזור לך בבדיקה העצמית הזו השאלה: אם הייתי במקרה נפגשת עם גבר אחר, שהוא באמת כל מה שהייתי יכולה לחלום שיהיה בבן זוג שלי, האם הייתי מוכנה להתחייב לקשר של נישואים ולילדים עוד לפני גיל שלושים?

תודה לך על המענה, גרמת לי באמת לחשוב.אני חושבת שגם אם הייתי מוצאת בן זוג שיש בו את כל מה שהייתי רוצה, לא הייתי מוכנה לנישואים וילדים לפני גיל 30, כי זה פשוט לא משהו שאני מרגישה שאהיה בשלה אליו בשנים הקרובות. לא מפריעה לי כל כך הסטיגמה, חשוב לי להיות יותר שלמה עם עצמי, לא לעשות משהו שאני לא מוכנה אליו. האם אחרי גיל 30 זה ישתנה ואהיה מוכנה - אני חושבת שכן, בסופו של דבר, אבל אני באמת לא יודעת להגיד בוודאות..יותר מזה, אני חושבת שגם עם הגבר ה"מושלם", הייתי אולי עדיין חושבת על גברים אחרים, כי זה גם עניין של האופי שלי, שאני תמיד חוששת להחמיץ משהו אחר, ועל כן יש לי קושי עם בחירה בדבר אחד והתחייבות אליו (לא רק בבני זוג זה קורה לי). אבל כאן כן הייתי רוצה שזה ישתנה, כן הייתי רוצה להרגיש אהבה שלמה כלפי מישהו ובאמת לרצות להיות רק איתו. אני לא יודעת אם זה משהו שיקרה לי עם הגיל, שזה עניין של בשלות, או שזה עניין של למצוא את הגבר הנכון. אולי זה שילוב של שני הדברים..בכל מקרה, זה מפריע לי גם כי אני מרגישה שזה לא הוגן כלפי בני הזוג שלי שאני חושבת ככה, זה כאילו אני לא מתייחסת אליהם ולקשר שלנו ברצינות. ואם זה היה הפוך, אני הייתי נפגעת מזה מאוד.וכמו שאמרתי, גם קשה לי מאוד להיפרד. אז זה לא שיהיה לי קל "לעבור" מבן זוג לבן זוג עד שאמצא את האחד.. אבל גם לחשוב על להישאר עכשיו עם בן הזוג שלי לכל החיים מרתיע אותי.

בת 25 יקרה,
מה שאומר שאת נמצאת בקונפליקט לא פשוט. בין העולם הרגשי שלך שיוצר קשר רגשי עם מי שאת איתו, או אולי הפחדים מאיבוד קשר (או שניהם) - שגורם לך להישאר בקשר גם אם את לא משוכנעת שהוא טוב לך, לבין החלק האחר של העולם הרגשי שלך, שלא רוצה להתחייב לקשר לאורך זמן - מסיבותיו שלו. אולי כי את את מתכננת קריירה ומבינה שיש ניגוד עניינים בין זה לבין הקמת משפחה, אולי כי את פוחדת מלהיות אמא, ומבינה שקשר מתמשך יביא את בן זוגך או את סביבתך הקרובה (הורים, למשל?) לשאול אותך שאלות בנושא אמהות, ואולי כי הצורך לחוות עוד ועוד, אולי כדי להרגיש "מצליחה" אולי כדי להרגיש "נאהבת", אולי כדי להרגיש "אשה" ו"נחשקת", מתנגש הן בהמשך קיום הקשר, והן באמהות - כי את חושבת שהלידה תשנה אותך, פיזית לפחות, ואולי את סדרי העדיפות שלך, ואת פוחדת מאחד מהם או משניהם. האפשרויות הן רבות ושונות, בת 25, ואני לא בטוח שאת מוכנה להתעמת עם כולן עד הסוף. כרגע, כמו שזה נראה, התוצאה היא של קונפליקט בין צרכים, וללא ספיק אם זה כך, זה באמת יכול להיות מאד מבלבל, כי לעולם לא תוכלי להשיג את כל הצרכים שלך בו זמנית.הרשי לי לגלות לך סוד: אף אחד לא מצליח להשיג את כל הצרכים שלו בו זמנית. יש מי שיודע לקבל את זה בקלות רבה יותר, ויש מי שיותר קשה לו עם זה.

שוב תודה על תשובתך. הרבה ממה שאמרת אכן נכון לגביי. יש לי פחד ממחוייבות מצד אחד, אך אני כן רוצה להיות בזוגיות. יש לי פחד גם מאמהות (שזה גם סוג של מחוייבות, אפילו הגדולה מכולן), אני לא יודעת אם בעתיד זה יעבור או לא. וגם באמת יש לי רצון להשיג את כל הצרכים בו זמנית. למשל, יש דברים מסויימים שהאקס שלי היה מספק אותם והחבר הנוכחי לא, וגם להפך. וזה מבאס אותי שאני צריכה לבחור להיות רק עם מישהו אחד בסופו של דבר, כי הרי אף אחד לא מושלם ואף אחד לא יספק לי אף פעם את כל מה שאני רוצה. אפילו שאלתי את בן הזוג הנוכחי שלי היום (כשאלה היפותטית) האם היה רוצה מתישהו לנסות להיות במערכת יחסים פתוחה. הוא אמר די בנחרצות שממש לא היה רוצה, שהוא מעדיף להיות בקשר רציני ומחייב. למה זה הפתיע אותי והיה נשמע לי מוזר? כאילו בהרגשה שלי זה לגיטימי לרצות מערכת יחסים פתוחה, אפילו רק באופן זמני, כדי לחוות את זה. והבנתי שזה נובע מהפחד שלי ממחוייבות, וכמו שאמרת, הרצון לקבל הכל ולהנות מכל העולמות. אבל כשאני חושבת על זה לעומק, באמת מערכת יחסים פתוחה לדעתי לא תעשה לי טוב לטווח הארוך. אני כן צריכה לנסות ולקבל את המצב כמו שהוא, שאני בקשר זוגי עם מישהו אחד וזהו. לפעמים אני מפנטזת וחושבת על בן הזוג הבא, שיהיה ככה וככה (לא בהכרח טוב יותר, פשוט שונה, יספק לי דברים שבן הזוג עכשיו לא מספק). אני מנסה גם במקביל לדבר עם בן הזוג על דברים שמפריעים לי, אבל יש דברים שזה פשוט עניין של אישיות, של דרך חיים וכו', וקשה לשנות. סתם הייתי רוצה לגוון, לפחות בפנטזיה... אבל כמו שאמרתי, גם קשה לי עם פרידות, ואני מרגישה שאני לא נוהגת בצורה הוגנת כלפי בן הזוג, ואני לא רוצה לפגוע בו.אני באמת לא יודעת אם הפחד הזה ממחוייבות יעבור בסוף. אם זה עניין של גיל או של למצוא את הגבר הנכון, או שזה פשוט האופי שלי. אני חוששת שהעובדה שאני לא מוכנה להתחייב עד הסוף לאף אחד בסוף תגרום לי להישאר לבד.אולי זה נובע גם מחוסר בטחון שלי, שאני בוחרת לצאת עם גברים שאני יודעת שלא מתאימים לי עד הסוף, ולא עם גברים שמוצאים חן בעיניי מאוד. אני חוששת להיפגע. אולי אני רוצה להשאיר לי את האופציה גם לצאת מהקשר בסוף, כדי להקל על הפחד הזה ממחוייבות. כי ככה אני מרגישה יותר בנוח, בלי לחשוב על העתיד יותר מדי. אבל לאחרונה אני מתחילה לחשוב על זה יותר ובאמת חוששת שאם לא אשנה את הרגליי במערכות יחסים, בסוף לא אמצא את הבן זוג שאני מניחה שארצה שיהיה לי בסופו של דבר לחיים.אני גם מפחדת שבעוד כמה שנים פתאום אבין שהיה לי כבר בן זוג ממש טוב שהתאים לי (נגיד הבן זוג הנוכחי או האקס, כי שניהם באמת בחורים טובים ובני זוג טובים אליי, פשוט כמובן שאף אחד מהם לא מושלם, ולכל אחד החסרונות שלו..), וכבר "פספסתי את הרכבת". שהם כבר יהיו בקשרים חדשים ורציניים (אולי אפילו נשואים עם ילדים) ואני בסוף לא אמצא אף אחד, או רק בני זוג שיהיו פחות "איכותיים" או מתאימים לי.אני באמת לא יודעת מה לחשוב. אולי דרך החשיבה שלי עכשיו היא מאוד ילדותית ובסוף אתבגר ואשלים עם העניין של זוגיות מחייבת, ואולי גם פחות אחשוש מפרידות.אני רואה אצל חברות שלי מצד אחד בנות שהיו עם בן זוג אחד מגיל צעיר יחסית וזהו, בסוף איתו התחתנו או יתחתנו בקרוב, ובאמת יש להם זוגיות טובה והן שלמות איתה. אז אני מסתכלת על זה בתור דבר מאוד יפה שהייתי רוצה לחוות, ומצד שני מאוד מפחיד, של להיות רק עם מישהו אחד וזהו. מצד שני, יש חברות שהיה להן חבר או כמה (לחלק קשר ארוך, לאחרות קשרים קצרים יותר), אבל הקשרים האלה הסתיימו, והיו לא מעט קשרים. אז מצד אחד גם בהן אני קצת "מקנאה", שחוות קשרים עם כל מיני גברים שונים, ויוצאות וכו', ולא מחוייבות לגבר אחד. מצד שני, זה כנראה לא כיף עבורן להיות במצב הזה, אני גם בסופו של דבר אוהבת שיש בטחון ויציבות בחיי, ובין היתר אני מקבלת את זה מבן הזוג. שתמיד יש לי מישהו לדבר איתו, לחזור אליו בסוף היום וכו'. וגם אני לא יודעת איך הן מתמודדות כל פעם עם הפרידות. יש לי למשל חברה שנפרדה כמה פעמים מבני זוג, כי הרגישה שזה לא זה, והיא מחפשת להתאהב. האם זו בררנות יתר? או האם היא צודקת ובאמת אני גם צריכה להמשיך לחפש ולא "להתפשר"? אבל אני פשוט לא מסוגלת להיפרד ולפגוע ככה בבן זוג, אפילו שאני חושבת על פרידה לפעמים (גם עם בן הזוג הקודם זה היה ככה). מצד שני, מתבאסת שאין לי לפעמים אופציה להיות גם עם מישהו אחר שמוצא חן בעיניי, שאין לי את "החופש" הזה.בקיצור, כמו שאמרת נכון, אני בעצם רוצה לחוות הכל בו זמנית ולהנות מכל העולמות (של להיות רווקה, של סתם לצאת לדייטים, וגם של להיות בזוגיות רצינית..). ואני אכן נמצאת בקונפליקט וזה מאוד מתסכל.אני לא יודעת גם מה הדבר הנכון עבורי כרגע, וגם לעתיד. וכמו שאמרתי, מפחדת שבסוף אשאר לבד או בזוגיות לא מספקת (או כי אני מבזבזת בינתיים זמן עם מישהו שבסוף באמת ניפרד כמו שהיה עם האקס ואז כבר אפספס את כל ההזדמנויות שיש לי עכשיו אם הייתי רווקה, או שלהפך אגלה שאין שם בחוץ בחורים כאלה "נהדרים" ושכבר הייתי עם בני זוג ממש טובים ושעשיתי טעות כשוויתרתי עליהם).

אני באמת מעריכה את בן הזוג שלי עכשיו ואת הקודם, הם באמת בחורים טובים, כמובן שיש להם חסרונות, כמו לכולם. אבל מצד אחד אני מרגישה כאילו אני מתפשרת (כי אני לא בטוחה אם זו אהבה אמיתית), ומחמיצה הזדמנויות אחרות (לפעמים יש בחורים שבעיניי יש להם ממש פוטנציאל להיות בני זוג טובים ומתאימים לי), ומצד שני גם לגברים אחרים יהיו חסרונות, הרי אף אחד לא מושלם. אז כל קשר הוא בסופו של דבר התפשרות על משהו. אבל השאלה האם להתפשר על רגשות? האם אני אמורה להרגיש כשזה זה, שזה האחד, שזה אהבת חיי? האם אי פעם אוכל להרגיש ככה, כשבאופיי אני חוששת ממחוייבות ולהיקשר רגשית למישהו עד הסוף? האם זה באמת תלוי בגבר שאני איתו, וכשזה יהיה האחד אז אדע, ולא כדאי להתפשר על זה, לפחות לא כרגע, כל עוד אני צעירה? (כך חברה שלי טוענת לפחות, אותה אחת שנפרדה מכמה בני זוג כי לא רצתה להתפשר). או שמישהי עם אופי כמו שלי לעולם לא באמת תרגיש אהבה שלמה כלפי אף אחד, כי היא תמיד תרצה עוד ועוד?

בת 25 יקרה,
כמו שזה נראה לי, הקושי שלך הוא לא רק צרכים מנוגדים והצורך ליישב ביניהם, אלא גם להתמודד עם מוסכמות חברתיות, ואולי גם עם לחצים והשקפות מצד המשפחה וההורים.בתוך כל המערבולות הללו, לא קל לך למצוא את עצמך.לכן כל זה גורם לך להתלבט מאד, וקצת ללכת לאיבוד. אני חושב שכאשר תהיי מוכנה להתמודד עם השאלות האלו, ולבחון ברצינות איך ליישב בין הצרכים והנטיות השונים שלך, כדאי לך לשקול ללכת לטיפול. לא כי לא תצליחי להסתדר בחיים, אלא כדי שזה יהיה לך קל יותר לאחר שתוכלי לגבש את עצמך ואת הזהות שלך טוב יותר בתוך המעגלים החברתיים והמשפחתיים שבהם את נמצאת, כך שתדעי להתמודד מול הגלים.