סיום אֵבל: איך לעזור לעצמך

ד"ר חסון היקר,
ראשית, הרשה לי לשבח אותך על העמידה בקצב של השאלות... :) וכמובן שגם אני אוסיף לקצב הזה...:כתבתי לך כבר כמה פעמים, על חבר שהיה, שנפרדנו באהבה גדולה בגלל נסיבות חיצוניות. אני אוהבת אותו מאוד. הוא היה לי לא רק אהוב אלא גם (ובעיקר) חבר טוב. וזה חשוב, למה? - כי חשוב לי מאוד שלא לנתק איתו את הקשר באופן טוטאלי (לפחות לא עכשיו) גם כי קשה לי (בכלל) לנתק קשרים, עם כל אחד, וגם כי הוא, כמו שאמרתי, היה לי לחבר ממש טוב.ולענייננו - כשנפרדנו, המשכנו לדבר קצת ומפגשים פה ושם במשך שבועיים. הבנתי שאני סתם מתעללת בעצמי, כי הרגשתי שאני מתחילה לאבד את הגבול בין המציאות לאשליה (אין לי ספק שלא נחזור, אני רק פוחדת שהמפגשים איתו יטשטשו לי את הצורך לצאת עם אחרים) ולקחנו כמה ימים הפסקה. (אגב - מה הקטע הזה שלכלהבנים שאומרים להם לא להתקשר הם לא מתקשרים?? פתאום הם מתחשבים ברצונות שלנו???:) )בימים האלה, לקחתי לי זמן מחשבה. יותר משאני מבינה שלא נחזור, אני גם לא בטוחה שאני רוצה. הזמן הזה גרם לי להבין שיכול להיות שיהיה לי טוב יותר בלעדיו כבן זוג. אני עדיין מעוניינת בו כחבר, גם אם לא ב"משרה מלאה" . ואז הרגשתי בצורך לדבר איתו, ופה עלתה לי תיאוריה ואני רוצה בדעתך:האם יש שלבים שאנחנוחייביםלעבור? שבועיים בכי, שבוע בלי לדבר, חזרה איטית לקשר בלי מפגשים, מפגש או שניים, מריחה של הקשר ואז כשאחד מאיתנו יצא עם אחר/ת - ניתוק סופי של הקשר.האומנם?הסיבה שהגעתי לזה הייתה, שגיליתי שאנירוצהלהתאבל עליו, ואז שאנירוצהלדבר איתו ופתאום חשבתי שאולי אין ברירה...ואם יורשה לי, כמובן שיש לי בעייה עם זה אחרת לא הייתי מעלה את זה בפניך:אין לי זמן להתמהמה! אני לא בת 19 יותר. אני לא יכולה להרשות לעצמי שנים של אבל ואשליות (האשליות הכי מפחידות אותי יש לי ניסיון מר איתן עם האקס...)אשמח לתגובתך...סתם אחת.

סתם יקרה,
כן, מן הסתם. יש שלבים שחייבים לעבור, כי הרגשות שלנו אינן פועלים לפי גחמות המחשבה הרציונלית שלנו. המחשבה הרציונלית יכולה להשתנות מרגע לרגע, לפי הגעה למסקנות שונות, אבל מרבית הרגשות משתנים לאיטם. צריך לתת להם זמן, אם כי אפשר לעזור להם להשתנות. גם חשיבה רציונלית עוזרת להם להשתנות, אבל לא בבת-אחת.ולעניין האבל: אם את רוצה להתאבל, את יכולה לעשות את זה ביחד איתו במשך עוד כמה שנים.אבל אם את רוצהלסייםאת האבל, עשי זאת לבדך.