נתינה בקשר: פראייר או צורך באהבה?

ד"ר שלום,אני (31) ובת זוגתי (27) יחד כשנתיים, אנחנו מכילים אחד את השני עם חיבור מאוד עמוק והקשר מאוד פתוח ובוגר, מה שמוביל לכך שכמעט אין בינינו ריבים וחילוקי דעות. אני מלא בנתינה, ומשתדל לפנק אותה כי באמת אוהב אותה(סתם שוקולד מהסופר, הודעה או טלפון של אוהב אותך, מבשל אוכל שהיא אוהבת כשהיא חוזרת הביתה או כל מיני הפתעות אחרות כשאני חושב עליה ומתמלא)כי אני אוהב לגרום לה להרגיש טוב ולתת לה תחושת בטחון בעיקר כשאני יודע שעבר עליה יום קשה. למרות זאת, אני מוצא את עצמי מתעצבן ממש במצבים בהם אני חוזר מאוחר מיום מאוד ארוך בעבודה או סתם יום עמוס/לחוץ ויודע שהיא בבית, וכשאני חוזר אני רואה אותה ברצף סדרות בטלויזיה כשיש כלים בכיור או מלא כביסה ולפעמים מוצא את עצמי עושה אותם כשאני יודע בוודאות שהיא הייתה יכולה לעשותם. בנוסף אני מרגיש שהיא לא דואגת "לפנק" או "לגרום לי להרגיש טוב". באותם מקרים אני מרגיש שהיא לא עושה דברים ואפילו לא מנסה כי "גם ככה אני יותר טוב בהם" לטענתה(לבשל, מטלות בית, אפילו כשמדברים על התנהלות עתידית עם ילדים).כבר היו לנו מספר שיחות על העניין ובפעם האחרונה הבהרתי באופן הכי מובהק, שאני מסתכל לטווח הרחוק(ושנינו רואים ורוצים לראות את עצמנו יחד בטווח הרחוק)ואני מתקשה לקבל את ההתנהלות הזאת בקשר כי זה מרגיש לי חד צדדי. לא מדובר בדברים ספציפים אלא בדפוס התנהגות שממש מפריע לי והיא יודעת את זה.מבחינתה היא הבינה שהיא צריכה לתת לי יותר כי אני "דורש כמו שאני נותן" ואני לא יודע להוריד את התדירות שלי "בגלל שהיא לא נותנת באותה המידה גם ככה". זה מעיק מאוד. בנוסף כשאני בא בטענות לגבי המטלות השוטפות של הבית היא מציגה את זה כאילו אני מחפש אותה ושופט אותה(חוזרת על העניין הזה של שופט אותה המון פעמים מה שלבטח מונע ממנה להפנים את הדברים במלואם). אני אציין שהיא לעיתים סובלת מהתקפי חרדה שמשתקים אותה וגורמים לה להישאר במיטה (מטופלת ציפרלקס), ככה שיש תקופות מסויימות בהן אני הכי מבין ומכיל ולא עם הטענות אותן אני מזכיר גם כשהן מתרחשות באופן מוחלט.איך אני מצליח לגרום לה להבין שקשר לא יכול להתנהל רק על חיבור ואהבה ויש שותפות וצורך בנתינה וקבלה? איך אני מצליח לגרום לה להרגיש שאני לא שופט אותה? מרגיש לי ממש שזה תוקע אותנו וזה מתסכל בעיקר בגלל שיש אהבה חמה ואמיתית.אני כן אגיד שלאחרונה אני מנסה חיזוקים חיוביים(חיפוש בפורום הוביל אותי לשיחה המשולשת שלך בנושא)אבל באופן "אקטיבי"(איך בא לי שתפתיעי אותי, איך בא לי שתעשי משהו טעים וכו'), ומודה עליהם גם אם לא באותו רגע אז בסוף היום לפני שהולכים לישון במיטה כבר יחד. עדיין, אני מוצא שדברים לא קורים אם אני לא אבקש את העזרה/הפתעה הזאת באופן מפורש.תודה.

טובי יקר,
הנתינה שלך היא דבר נפלא. אבל בצד הנתינה שלך יש לך גם חשש גדול מלהיות פראייר. ואולי זה לא בדיוק זה, אלא גם הרצון העז להרגיש נאהב. כך או כך, זה הופך את הנתינה שלך ללא "נקייה" לגמרי, כי אתה משתמש בנטייה הטבעית הזו שלך, שהיא נהדרת, כנימוק לומר שמגיע לך יותר, ולהתחשבן.חשוב הייטב לאן המחשבה הזו לוקחת אותך ולמה. ברור שהיא מתסכלת ומורידה לך את מצב הרוח, כי הציפיות שלך לא מתממשות. אבל האם יתכן שיש בבת הזוג שלך הרבה דברים טובים אחרים, שלולא המחשבה הזו שלך, היה לך טוב? האם אתה יכול לומר לעצמך שהיא אוהבת אותך, ולסמוך עליה שתהיה לצידך בעת צרה, למרות שהנטייה הטבעית שלה לתת אינה דומה לזו שלך?האם אתה יכול להשלים עם קשר ועם בת זוג שהיא פחות ממושלמת בנתינה שלה? האם יתכן שמדובר בעיקר בקושי שלך להתמודד עם אכזבה? – מה שכמובן קשה עוד יותר כאשר אתה בונה ציפיות גבוהות.נפלא שהלכת לקרוא את השיחות שעשיתי בעניין חיזוקים חיוביים. אבל יש שם גם דבר אחד חשוב, שאותו קשה לך יותר להפנים – שאתה צריך לצפות ל"יותר טוב" בעקבות חיזוקים חיוביים שלך, ובעקבות כך שתפסיק להביע את האכזבה שלך בפניה, לא בתלונות ולא בסארקזם או ציניות. ליותר טוב, אבל בקצב איטי. ליותר טוב, אבל זה בתנאי שתגיד לעצמך שבעצם מה שיש לך עכשיו הוא מספיק טוב, ושזה יגדיר את הציפיות שלך, ורק אז תוכללבחון את עצמך אם אתה יכול להשיג עוד קצת, אם תעשה דברים אחרת. אחרי הכל, גם סבלנות ואורך רוח הם נתינה, וגם קבלה הם נתינה. ואלה הדברים שקשה לך יותר לתת. זה משהו לחשוב עליו.

היא באמת בת זוג מדהימה ואין לי ספק לגבי המסירות והאהבה העזה שלה כלפיי. אתה צודק שלי זה יותר קל ובאמת אני יכול להקביל את זה לדברים אחרים, ולנסות לפשט לעצמי את העניין באופן שיעזור לי להנמיך ציפיות. אבל אני לא עוקץ אותה ואנחנו מדברים על דברים ותחושות בגובה העיניים.יש דברים שחשובים לי במערכת יחסים ובהתחשב בזה שדיברנו עליהם, הייתה הבנה, אבל זה לא בא לידי ביטוי במעשים כנראה שהיא מתקשה ביישום? אני פשוט רואה קשר, מעבר לצורך בחום ואהבה, בתור משהו שיכול תמיד למנף את הפרטנר שלך באמצעות זויות ראייה שונות שהפרט לא תמיד רואה. בתור שני אנשים ששואפים לעמק השווה (ולא בהכרח שוויוני כי אנחנו בני אדם שונים) גם בדברים שאנחנו פחות טובים בהם וצריכים יותר עבודה ותמיכה.התחושה היא פסיביות בדברים בהם הייתי רוצה שהיא תהיה יותר אקטיבית. אני יודע לעשות סטופ לדברים ולבחון אותם מהצד וזה מה שאעשה בנסיון להיות יותר סבלני ופחות אימפולסיבי בעניין אבל האם זה נכון להנמיך ציפיות ולהשלים עם מצב קיים בקשר בהתחשב שאני רואה אותי ממשיך את החיים שלי איתה? כי זה מתנגש לי עם נקודות בסיסיות בהן אני מאמין כשמדובר במערכת יחסים.מה פרקטית התהליך הנכון עליו כדאי שאעבוד?יכול להיות שהדבר הנכון בעצם לדבר פחות על דברים שעלולים ליצור "תהום מלחיצה" בינינו שמכניסה אותה למגננה וגורמת לה לחשוב שאני שופט אותה? אם כן אז מה נכון חוץ מלנסות להנמיך ציפיות/וויסות פתיחות? החשש הגדול שלי הוא שזה תמיד קצת יפריע ויהיה כמו כדור שלג איתו לא אדע להתמודד בסופו של דבר. אני רואה זוגות ממורמרים שרק עוקצים אחד את השני, אנחנו לגמרי לא שם, אני פשוט לא רוצה שנגיע לשם.

טובי יקר,
אני חושב שאתה רואה נכון את היחסים ביניכם, גם אם סימנת חלק גדול מהתובנות בסימני שאלה. אם תחליף את סימני השאלה בנקודות, התשובה שלי תהיה שזה כנראה פחות או יותר נכון.הקושי שלך הוא בשאלה אם אתה עצמך יכול להתמודד עם הנקודות הללו לאורך זמן, או שמא תהיה ממורמר. אני מבין את הקושי. זה באמת עלול לקרות.אולי נכון לי יהיה להאיר לך את זה מעוד נקודת מבט. כי כמו רבים אחרים, אתה שופט את בת הזוג שלך על פי העיניים שלך והסטנדרטים והיכולות שלך. אולי חסר לך להבין שהיא לא חזקה פיזית ומנטלית כמוך, ושלחצים פיזיים (עייפות, נגיד) ומנטליים (יום של לחצים ושל עיסוק עם אנשים, כשיחסים עם אנשים הם לפעמים משהו מלחיץ) משפיעים עליה הרבה יותר מאשר עליך. זה לא רק עניין של החלטה. לפעמים זה עניין של יכולת. ואם תשפוט אותה בכלים שלך זה אולי לא נכון, כי בסטנדרטים שלה היא אולי עושה מאמץ פיזי ומנטלי לא פחות ממך.אני לא יודע כמובן אם זה נכון, אבל אני חושב שנכון לי להעלות בפניך את האפשרות הזו, כי היא אפשרות סבירה.