נישואים: פער רגשי ופתרונות

יש משהו שנורא שמפריע לי אצל בעלי. קשה לי מאד לראות איך גברים אחרים יושבים לצד נשותיהם , צוחקים יחדיו, מדברים יחדיו, הבעל משעין את זרועו על הכיסא של אשתו,הבעל מביט בעיני האישה נוגע, מחבק,מנשק אצלינו: אני מרגישה שהכל בכוח ובא רק ממני וגם כשאני מתקרבת הוא דואג לתת לי להרגיש שאני מעיקה עליו. וזה רוב הזמן!!!!! יש גם ימים שהיחסים שלנו פורים אך לא כמו הפעמים שלא. (לציין שאני דווקא אישה יפה צעירה ונאה מאד). אני מציינת זאת כי כל הסובבים אותי מחמיאים לי בלי סוף אך מבעלי אני לא מקבלת יחס הוא לא מפרגן לי לעולם לא יזרוק מילה טובה לפני שאנו יוצאים ואני לבושה. זה הורג אותי שאני מרגישה לצידו, מושפלת, לא שווה, לא רצוייה. אני תמיד מחפשת את מבטו שהתמקד בי, אני מביטה בו והוא מתעלם ממני. זה הרגשה זוועתית שאין כמותה. זועקת לתשומת לב. אני מלאת חיים, צעירה ולעיתים משתטה, בעלת חוש הומור ומצליחה להצחיק את אחרים. הוא לא אחד שצוחק איתי או צוחק מההומור שלי, תמיד קודר, תמיד מתלונן אני לא רזה מספיק (אני בהחלט לא שמנה ) אני לא לבושה לטעמו אני אומרת משהו שקצת מטופש הוא יהיה חייב לתקן אותי בצורה שאני ירגיש שאני לא בסדר, ממעט בדיבור איתי,הוא יכול להתנהג ממש כרגיל ופתאום להסתגר בתוך עצמו כאשר אני ישאל אותו אם הכל בסדר הוא יגיד שכן אך אני מרגישה שלא. אני מרגישה בודדה ועזובה בנשואים. , אם בעל אוהב את האישה - צריך לקבל אותה כמו שהיא. אני מרגישה שהוא מנסה כל הזמן לשנות אותי איך שהוא רוצה שאני יהיה, הפעמים שהוא כן מתייחס אלי זה איך שהוא להעיר במה לא הייתי בסדר. נורא חשוב לי הקשר, המגע האכפתיות בינו לביני. אני חייבת לציין כי אנו נשואים כמעט שנה כל כך מעט זמן וזה מה שאני מרגישה מה יהיה בעוד עשר שנים אני גם רוצה להגיד שבעלי מאוד דואג ואכפת לו מהרצונות והצרכים שלי החומרים כמובן, הוא גם כל הזמן טוען כי כל מה שאני רוצה או צריכה אני יקבל (חומרי) אך חם ואהבה תשומת לב שיחה כל הדברים שיותר חשובים לי מעוד חולצה או מכנס אני לא מקבלת, כאשר דיברתי עם בעלי על הנושא הוא טוען כי אני כל הזמן מתלוננת על הנושא וזה מרחיק אותו וזה גלגל. ניסיתי להרפות ממנו הרבה דברים שהוא אומר אני כאילו לא שומעת אך אני לא יכולה שלא לחשוב על זה שכבר בשנה הראשונה של הנישואים שלנו מצבינו לא טוב. אני אוהבת את בעלי ואני יודעת שהוא אוהב אותי. לפעמים אני חושבת אולי אני לא בסדר אולי אני רוצה יותר מידי אבל לאחר מכן אני אומרת לעצמי לא זוהי לא בקשה מוגזמת שהמערכת יחסים שלי ושל בעלי תהיה פתוחה אוהבת ושאני ירגיש נאהבת.

קראתי את סיפורך, ולרגעים נדמה היה כאילו את מספרת את הסיפור שלי, יחסי עם בעלי ידעו המון עליות ומורדות, אבל הגרעין נותר דומה, אותה תחושת תסכול שאת מתארת, מלווה אותי כבר 10 שנים, ואני די בספק אם היא תשתנה,ביחסים האלו נסיתי הכל: להיות האישה שהוא רוצה, להיות אדישה, להתפתח במקביל, לעזוב, לקבל יעוץ ואפילו לבגוד, ושום דבר לא הוביל לשינוי לו אני מייחלת. יחד עם זאת קשה לי לומר כי לא חלה קרבה במובן מסויים של שותפות ואכפתיות עם השנים ושאפילו נוצרה סוג מסוים של חברות בנינו. אני מאחלת לך הצלחה ושתשכילי לעשות את השינוי הנכון שיוביל אותך לסיפוק ביחסים האלו. אני יכולה לתת לך עצה אחת של בעלת נסיון, אל תעשי דבר מתוך נקמה ורצון לזעזע אותו. עשי רק מה שאת מאמינה שנכון עבורך ושאת מוכנה לשאת בהשלכות.

שמישהו יסביר לי אחת ולתמיד איך בכלל הגעתם לחתונה ? האם לא הבחנתן בדברים האלו עוד קודם ?אני מודה לד"ר חסון שיימחק את ההודעה שלי בקרוב, ובמקום יישלח את הנשים לעזרה זוגית.(אני באמת מנסה להבין איך נשים משכילות מתגלגלות לסיטואציות האלו וסובלות).

ברצוני להצטרף ולהוסיף את הזדהותי המלאה. מסתבר אחרי שנים שגם מה שידענו עוד בתחילת הקשר הולך ומועצם בהמשכו. הפתרון לדעתי הוא באמת להחזיר את "השליטה" לידיים שלנו דהיינו, להתחזק מבפנים ולא לתת לחוסר תשומת הלב (או תשומת הלב השלילית) של הבעל להחליש אותנו כ"כ. הרצון המשווע לשיחה, למגע, ליחס גורם לנו להרגיש מושפלות ולא נחשקות עד כי אנחנו מאמינות שאנחנו באמת כאלו. העלאת הבטחון העצמי וההערכה העצמית הן המפתח להבנה שערכנו לא תלוי באם הבעל כן ראה שהתלבשנו יפה או לא, כן נתן לנו יד או לא וכדומה...ההפסד הוא של שני הצדדים רק חבל שרק צד אחד רואה את זה ורוצה לשנות את זה.מנסיוני, ככל שתלחצי ותנסי לגרום לו לשנות את התנהגותו כך תחזקי אצלו את ההתנהגות הקיימת. עצתי לך, המשיכי לגדול ואל תתני לו להקטין אותך. (ולא מהמקום הנקמני אלא מהמקום המבין)בברכת חזק ואמץ!

חסוי יקרה,
איכשהו, בסוף, הבנתי שאתם נשואים שנה אחת בלבד. זה מוקדם מכדי להרגיש מרוחקים כל כך, וזה מוקדם מכדי שתרגישי נפגעת כל כך. יש ביניכם פער ביכולת הרגשית שלכם, בין הצורך שלך לבין מה שהוא מביע כלפיך, שנובע או מכך שהוא לא מרגיש את מה שאת רוצה שירגיש, או שהוא לא יודע להביע את מה שהוא כן מרגיש כלפיך.גישתה של אנה בתגובתה אליך נכונה. העצימי את עצמך, ואולי יום אחד הוא יידע להעריך זאת. אבל זה עלול לקחת הרבה שנים עד שהוא יהיה מוכן להודות בזה. בכל מקרה, אל תוותרי על העצמה עצמית. אבל עם זאת, את בתחילת הנישואים, ואת צריכה להחליט אם את מוכנה לתהליך איטי ומייגע כזה, ואם יהיה לך הכוח להתעלם מהיחס שלו ולהמשיך הלאה, ללא תלונות ועם תחושה פנימית עמוקה שאת עושה את הדבר הנכון, שתוכל לתת לך את הכוח הזה. אם לא, נסי יעוץ זוגי, כדי לשנות משהו באופן דרסטי יותר, או שתסיקי את המסקנות.