סובלנות וגמישות בזוגיות

שלום,
אני בזוגיות מזה שנתיים, בת 29. בערך שנה גרה עם החבר.לפני כחצי שנה התחלנו לדבר על חתונה (ברוח החברים המתחתנים והגיל)בן זוגי אמר כי לאור העבודה שאיננו מסתדרים אנחנו צריכים לקחת את הזמן ולוודא כי אנו מתאימים. דבר שהיה קשה מאוד לשמוע ולעכל אך עם זאת מובן. החלטנו לנסות ולעבוד על דברים אבל עולם כמנהגו נוהג....ואנחנו בחלוף חצי שנה עדין באותו הסטטוס.יש לציין כי אנחנו הפכים גמורים: אני אוהבת בית, מסגרת, משפחה. הוא אוהב לבלות עם חברים, לצפות וללכת לכל משחקי הכדורסל, מעדיף כמה שיותר לארח ולהתארח לאורך שעות וימים. אני יחסית מסגרתית, עובדת בעבודה מדהימה ויצירתית כשכירה והוא מוכשר וגאון שלא יכול לסבול שמישהו אומר לא מה לעשות. אני זקוקה לחום אהבה, ליטפוים ומחמאות הוא לא יודע ומרבה לתת. אני רוצה זוגיות סולידית ואינטימית והוא (בהגזמה) היה מעדיף לחיות בקומונה.כל אלו מביאים אותנו לריב אינסוף. "אתה הולך לחברים יותר מידי" "אתה לא מקדיש לי מספיק" אתה לא רוצה להתחתן" "אתה לא נותן לי ביטחון" ו"את כל הזמן מתלוננת" אי אפשר להתחתן כך" "את מנסה לחנך אותי" וכו'..הזמן עובר, אנחנו נשארים אותו דבר, ולא ברור אם כדאי לחכות ולמה.אנחנו משוחחים על הדברים, לעיתים בנועם, לעיתים עם בכי וכעס. אנחנו אוהבים מאוד ואני מאמינה שלמרות שאני זאת שלוחצת על החלטה בנוגע לחתונה, לשנינו לא ברור אם בכלל ניתן לגשר על הפערים.עם הזמן החששות מתגברים שלא נצליח, שכדאי לעבור הלאה, שכן אני רוצה להקים משפחה ואם הוא לא הפרטנר כדאי לסיים את הקשר.. זה פחות פשוט כשאוהבים מישהו אבל לפעמים נראה שטוב יותר להיות לבד מאשר תחושתהעצבות והכעס שיש כשאנחנו ביחד.מה כדאי לעשות? מנושא החתונה הרפתי לפחות מולו אבל אני עדיו חושבת שאם זה לא זה אז ... הפכים זה מתכון לאסון??

אל יקרה,
כן הפכים או לא הפכים משנה פחות כמו סובלנות זה לצרכיו של זה. אחרי הכל, הפכים יכולים להשלים זה את זה כדי ליצור שותפות מדהימה. הכל תלוי מה אתם עושים עם זה, בסבלנות שלכם זה לאופי של זו ולהפך, ולפעמים גם לסולם ערכים אחר. ואני חושש שמה שקשה לכם הוא הצורך שלך שבן זוגך יקיים את כל צרכייך, ושלו שתאפשרי לו את צרכיו, וחוסר הגמישות שלכם בנושאים אלה.ומן הסתם, ככל שהצרכים שלכם מנוגדים יותר, ונמצאים בקונפליקט זה עם זה, כך הסובלנות והגמישות שלכם מצטמצמים. אני מציע שתדברי איתו על גמישות. זה חשוב. לא כדרך לשנע את הצד השני אל הצד שלך (ולהפך), אלא כדי לבחון את גבולות האפשרי, ואת גבולות הצורך והסיבולת. לא להסתפק בזה, אלא לבחון זאת באופן מעשי, ולדבר על זה. לא להתלונן, אלא כחלק מתהליך הדיאלוג החשוב הזה ביניכם, שאמור לאפשר לכם סובלנות וגמישות, ככל שאפשר. בלעדיהם, לא יהיו לכם חיים משותפים לאורך זמן. לפחות לא חיים טובים.