משפחה מול רווקות: מה לעשות?

ד"ר חסון שלום
הסיפור שלי יזכיר מיליון סיפורים מהסוג הזה.אבל אני אתחיל.יש לי בן-זוג כבר 4 שנים,אפילו כשה לי לקרוא לו חבר כי אחרי זמן רב כל כך הופכים להיות משהו יותר מחברים,לפחות אצלי זה כך, ואני בטוחה שאצל רוב הנשים.מה לעשות,אבל כימת השלמתי אם זה שגברים אדישים בהרבה ממין הנשי.א.כמו שאמרתי אנחנו ביחד 4 שנים.היינו מכירים קודם,אבל בהתחלה התלבטתי בגלל פער משמעותי בגיל.הוא גדול ממני ב18 שנה,אני בת 25(הוא לא הייה נשוי עף פעם ועם עף חברה שלו לפי טענתו לא עלה הנושע של חתונה).אבל אחרי ניסיונותרבים מצד שלו להציע לי חברותהפחנו להיות זוג.הכשר בנינו המתפתחבהדרגה , בערך שנתיים לא התעוררו בי שאלותעל כך שנשאר ביחד או ניפרד.פשוט הייתי אתו וזהו,אותו דבר הרגשתי מצד שלו,הוא גם לא שאל שאלות ולא דיבר איתי בנושע.בתקופה הזו הייה לנו כשר רגוע,יפה ,לאת לאת הכרתי משפחה שלו,חברים וגם הוא.ובלי לשים לב בילינו יותר ויותר זמן ביחד.לא אמרנו מילים של אהבה אחד לשני,הוא טיפוס שלא מדבר הרבה והוא רגיל לבטא אתאת עצמו והרגשות שלו לא במילים אלה במעשים,וגם אני לא זכוכה כל יום לדבר על אהבה ,אלה יותר כל בשבילי להראות רגשות שליבנשיקה וליטוף בלי הרבה מילים.בארך שנה וחצי האחרונותהתחלנו להיות ממש צמודים אחד לשני.הוא אמר לי שעם עף אישה לא הייה לו משהוא דומה,כלומר היו לו חברות במשך זמן רב,אבל הם לא גרו אתו ואף אחת לא הייתה קרובה אליו ולמשפחה שלו כמוני,גם המשפחה שלי בקשר טוב אתו.בתקופה הזו עברנו הרבה דבריםותמכנו אחד בשני.אבל לאחרונהקרה לנו כמה משברים.אנחנו היינו כמת בטוחים שאני בהריון,ואז פתאום ראיתי שהואנכנס לפאניקה, התלבט,לפי ההסברים שלו זה בה לו בהפתעה והוא לא תכנן את זה.אבל אחר יום-יומיים הוא התחיל להתלהב ולרמוז למשפחה שלו .אבל בסוף הסתבר שזה הייתה טעות.ואחר זמן מה שמתי לב שהוא נרגע והכול הזר לשגרה,אבל עד היום אני מרגישה פגוע עם זה.יש לי בעיה להבין עם כבר הייה מצב כזה אז למה לא לממש את זה,ובמקום זה אני מצאתי את עצמי חוזרת אחורה בקשר .לפני שזה כרה הייתה לנו סיכה רצינית שבה אמרתי לו שאם הוא לא בטוח שאתי הוא יישאר ,ומשפחה וחתונה לא בראש שלו ,אז אדיף שנפרד כי הבנתי שאני התחלתי להיות תלויה בו וכשה לי בלעדיו.הוא אמר שהוא ממש לא רוצה להיפרד ,אבל הוא צריך "להתארגן" בחיים וקטע של טקס החתונה נראה לו לא מתאים בגלל שהוא "זקן" לדברים כאלה. וקרה שנגמר לי הכוח אמרתי לו שהכול נגמר ואני עוזבת אותו כי לפי דעתי היחסים בנינו לא מתפתחיםוכך יכול להימשך עוד שנים רבות כיוון שנוח לו כך,ואני רוצה משהוא יותר ,הסברתי לו שאני רוצה שתהיה לנו משפחה וילדים ולא הגענו בסיכה הזו לשום מקום.ואני עזבתי אותו.הוא אמר לי אז שבעקרון הוא רוצה,אבל לא עכשיו,השאלה הזו כשה בשבילו .ואני ציפיתי שיגיד לי שהוא אוהב אותי ושפשוט הוא רווק כרוני וברורשהשינוי כזה בחיים לא פשוט,אבלהוא רוצה את השינוי הזה. אבל לאחר יום אחד הוא התקשר עלי ואמר שהוא לא רוצה לוותר עלי וחזרנו.ואני רוצה להגיד שהרצון הזה למשפחה לא בה מאיזה שהואלחץשפשוט הגיע זמןוזהו זה.אני מרגיש בתוך לבי שאני כל כך רוצה ילדים עם הגבר שאני אתיו ,אני מנסה לתאר למי הם יהיו דומיםואיך נקרה להם ואיך נגדל אותם .לאחרונה אנחנו מדברים עם החבר שלי המון על זה,ולפעמים הוא יוזם את הסיכות האלה.אבל הבעיה היא שהנושע הזה כשור עם החלפת מקום מגורים בגלל העבודה שלנו,והוא מתלבט עם זה הרבה כי לא ממש בה לו לעבור כי הוא אוהב את המקום.בינתיים אנחנו מסתדרים איכשהו,אבלחייבים לעבור וגם זה מסבך את העניינים.והשאלה שאני שואלת שאולי הוא עף פעם לא יהיה מוכן לשינויים האלה,שבאמת זה מה שנוח לו .והפחד שלו בפני דברים סופיים כמו משפחה וניסוין ינצחו בסופו של דבר ? מה אני יכולה לעשות ולשנות ,אולי כדי לי להכניס אותולספק ,להראות שאני מתחילה להתעייף ולשדר אדישות? הבעיה שאני שונאת הצגות וכל דבר אצלי עובר דרך נשמה ולשנות את עצמי בכוח רק יגרום לי משבר וגם הוא לא ילד קטן כדי לא להבין את המשחקים . וגם איך יכול להיות שבן אדם לא מסוגל להגיד שהוא אוהב אותי ,וכל מה שאפשר לשמוע ממנו שאני יודעת בעצמי מה הוא מרגיש כלפי.בגלל זה אני לא אומרת לו שאני אוהבת אותו(אבל זה ברור לו גם כך) ,אבל לא נראה לי מצב כזה תורם ליחסים.אבל מצד אחר הוא לא מוכן בכלל לתאר לעצמו מצב שלא נהיה ביחד והמלחמות הקטנות שאני עושה לא לפעמים ,כמו שלמשל אני אומרת לו שהבנתי שהוא פוחד מאחריות,שברור שהוא לא רוצה את כל הדברים שכל גבר נורמלי רוצה(אישה,משפחה וכו) ושאני פשוט לא בטוחה בעצמי שאפשר לבנות משהוא עם בן-אדם כזה,מעוררות בו התנגדות. אבל אני פשוט לא רואה שום פתרון,אני כועסת עליו על כך שהוא מכריך אותי לוותר על משהוא ולחכות בלי סוף,ולהיות איך שאני לא רוצה.המצב של להיות תלויה בהחלטה שלו משגע אותי ובאיזה שהוא מובן משפיל. לא אני זאת שצריכה להיות בספק ולא בטוחה, ופוחדת לאבד אותו אלה הוא.סך הכול אני בת 25 ויש לי עוד זמן,והוא צריך לחשוב איך לגרום לי לרצות דווקא אותו.במיוחד כאשר הוא יודע טוב מאוד עד כמה הוא יקר לי,ועצם העובדה יש אני אתוולא חיפשתי פתרונות כלים יותר ויש לי את הסובלנות הזו רק מוכיח את זה.מה הייתה מציע לי לעשות במצב כזה ,אני מאמינה שהסיטואציה שלי לא חדש בשלך ומניסיונך תוכל לעזורלי.מצטערת שמכתב שלי ארוך כל כך ותודה רבה רבהמראש.

אתי יקרה,
ההתנהלות שלך וגם הרגשות שלך הם נכונים. התחלת איתו בקשר כשאת צעירה הרבה יותר, והיית יכולה להרשות לעצמך לחכות. זוגיות קבועה עדיין לא שיחקה אצלך תפקיד חשוב. כשהזמן חולף, את רוצה יותר ויותר לממש את רצונך להקים משפחה, ומכיוון שאת אוהבת אותו, את רוצה לעשות את זה איתו. כשהוא מתנגד לתהליך, בגלל הפחדים שלו, את שוקלת את הקשר הזה מחדש, ועושה נכון. גם הוא שוקל מחדש, כי הוא לא רוצה לאבד אותך. אלא שבסופו של דבר, מישהו כאן יצטרך לוותר. או שאת תוותרי על החלום שלך, או שהוא יצטרך לעמוד בפני הפחדים שלו ולנצח. הוא לא יכול לדרוש ממך לוותר על החלום שלך של משפחה וילדים, רק כדי להגשים את החלום שלו להיות איתך ללא נישואים וללא ילדים. במקרה הזה, שניכם תצטרכו כנראה למצוא תחליפים.אני מציע שתקבעי גבול זמן ברור, ולא ארוך, כדי שיחליט. אל תאריכי בגבול הזמן. אתם כבר 4 שנים ביחד, הוא צריך לדעת מה חשוב לו יותר. חודש-חודשיים לכל היותר, כדי להחליט לכאן או לכאן. כל דבר מעבר לזה, יהיה רק מריחה של זמן, כדי להתיש אותך. ולאחר הזמן הזה, היי סופית וחותכת. כדי שיבין שאת רצינית. ואז – תני לו עוד שבועיים גג להתבשל על זה ולהתחרט (כן, גם אחרי שאמרת שזה סופי), ואחר-כך התחילי לבנות לך חיים בלעדיו.אגב, אפשרות נוספת היא להגיע ליעוץ קצר מועד. אישית, בתנאים ההתחלתיים שלכם, הייתי מתחיל בפגישה מיני-מרתונית, של שעתיים או שלוש, שבה צריך יהיה להחליט אם אתם הולכים לכאן או לכאן. ואם תחליטו להיות ביחד, הייתי ממליץ לכם להמשיך בפגישות שבועיות רגילות, של חודשיים-שלושה, כדי לחזק אתכם, ולעזור לכם להתגבר על הפחדים והקשיים.