משבר יחסים עם האם - מה עושים?

ד"ר שלום,אני נשואה שלוש שנים (אני בת 27 ובעלי בן 28). היחסים בינינו מצויינים. הוא בן אדם נדיב ומפנק, מפרגן, תומך... היחסים בינינו מושלמים, חוץ מדבר אחד שמאוד מפריע לי:ילדתי לפני שנה. עוד לפני שילדתי סיכמנו (אני ובעלי) שכשאלד אימי תבוא אלינו לשבוע כדי לעזור עם התינוק. זאת למרות שהוריי גרים במרחק שעה נסיעה מביתי ולמרות שחמותי גרה מאוד קרוב אלינו. פשוט חשבנו (גם אני וגם בעלי) שעם אימי יהיה לי נוח יותר. אני מסתדרת אמנם עם חמותי, יש בינינו יחסים תקינים, אך אנחנו מאוד שונות באופי, כך שאני לא יכולה להגדיר אותנו חברות.כשילדתי, אימי באה כפי שתיכננו, וחמותי כמעט ולא הופיעה. אפילו לביה"ח היא לא באה. למרות שהיא "דתיה" היא לא ערכה פדיון הבן, גם לא עלייה לתורה לבן שלה (בעלי). גם אחרי שאימי כבר עזבה חמותי לא הגיעה לבקר, אלא רק לעיתים רחוקות. גם כשביקשנו מפורשות שתבוא לעזור היא לא באה. כאן יש להדגיש, שזה לא שיש לה משהו נגדי או נגד הבן שלי חס וחלילה. היא פשוט כזאת, כך שאותי זה לא הפתיע.בערך שבועיים אחרי שילדתי הייתי מאוד חולה עם חום גבוה והחלטנו אני ובעלי שנעבור לגור עם הוריי למשך כחודש (פשוט גם הייתי מאוד בודדה כל היום בבית וחשבתי שהמעבר להוריי יעשה לי טוב, וכך אכן היה). במשך כל החודש הזה חמותי לא באה אפילו פעם אחת לבקר, למרות שהזמנו אותה.בקיצור, מה שאני רוצה לומר זה שבניגוד לאהבה וההתעניינות הרבה שאימי הרעיפה עלינו ועל בני, חמותי כמעט והתעלמה. עד היום זה כך, כשאנחנו באים לבקר אותה עם בני היא מאוד מתלהבת ממנו, אבל בזה זה נגמר.אני שבה ואומרת שאותי זה לא הפתיע, כי הנוחיות שלה מעניינת אותה יותר מהכל וזה תמיד היה כך. אבל לבעלי זה מאוד מאוד הפריע ועדיין מפריע. בעלי מאוד קשור למשפחתו ולאימו, הוא בכלל אדם מאוד חם ואוהב ומשפחתי. אין לי ספק שזה פגע בו, למרות שהוא מעולם לא הודה בזה (למרות שדיברתי איתו על כך כמה פעמים). אין לי ספק שהוא כל הזמן השווה בין היחס שאימי נתנה ועדיין נותנת ליחס שאימו נותנת וזה ממש מציק לו.הבעיה היא שמאז, היחס שלו לאימי השתנה. עד אז הוא אהב אותה מאוד מאוד. הוא כל הזמן היה אומר את זה וגם מפגין את זה כמו שרק הוא יודע : היה קונה לה מתנות, היה מתייעץ איתה בכל דבר ועניין, היה רוצה ללכת לבקר את הוריי כל הזמן וכו' וכו'. עכשיו זה כבר לא כך. בגלל התסכול שלו (כך אני מפרשת את זה, וגם הוא הודה בכך בחצי פה) הוא כאילו "מעניש" את אימי על התנהגותה של אימו..... יש לציין שיחסיו עם אבי נשארו מצויינים, הבעיה היא רק עם אימי.אימי לא עשתה לו כלום, הוא בעצמו אומר את זה. היא לא אישה מתערבת או משהו כזה, להפך. אימי, מצידה, ממשיכה להתנהג איתו כרגיל ועדיין מתייחסת אליו כמו אל בנה (אפילו איתי היא לא דיברה על השוני ביחסו אליה, למרות שאין ספק שהיא מרגישה בכך - אי אפשר שלא. לדעתי גם היא מבינה ממה זה נובע).זה כל כך חבל לי, ולמרות שדיברתי איתו והוא פחות או יותר הודה שזה נובע מתסכול שלו ולא מעבר לכך, זה עדיין כך והיחסים בינו לבין אימי לא חזרו להיות מה שהיו. נראה כי הוא מנסה לשנות את זה, אבל צורת ההתנהגות החדשה שלו כאילו השתלטה עליו כבר.ד"ר, מה אפשר לעשות ? זה פשוט חבל לי כל כך. ונראה לי כל כך טיפשי....

אני יקרה,
את מתארת מצב שבו בן זוגך עובר משבר ביחס שלו לאמו, ומשליך ממנו על אמך, אולי ליצירת איזון. הקושי במציאת פתרון, הוא זה שהתמונה שהצגת היא התמונה שאת רואה, ולא התמונה שהוא רואה. ואם את מחמיצה משהו, כל התמונה יכולה להשתנות. ולכן, כל מה שאני יכול לעשות, בתנאים האלה, הוא לומר לך להמשיך ולדבר איתו ולפתוח את הדברים כדי לברר מה בדיוק עובר עליו, ולהוציא את הדברים במקום לשמור אותם.אבל אולי, וזו ירייה באפילה, אם את תהיי פחות ביקורתית כלפי אמו, ואולי אפילו להפסיקלחלוטיןלהיות שיפוטית כלפיה, אולי יהיה לו קל יותר לקבל את אמך.