משבר בזוגיות: תחושות מול רציונליות

ד"ר חסון שלום,
אני בת 21, ילדה צעירה שמאמינה באהבה וברגשות, ומאמינה שהם מעל הכל ובזכותם אהיה מאושרת ככל הניתן.אני בזוגיות שנה וקצת, יש לי בן זוג מדהים, שהייתי מאוהבת בו עד מעל לראש, אפילו לא מזמן חזרנו מטיול משותף שנמשך כחודש.לאחרונה אני מרגישה שנגמר לי, שאני מעדיפה להיות לבד לפעמים. אני לא משתפת אותו ברצון הזה כי אני לא רוצה לפגוע בו אבל זה יוצר מתחים שמתבטאים בתגובות עצבניות וחסרות סבלנות שלי כלפיו.אנחנו פתוחים ומדברים, אתמול ניהלנו שיחה על הרגשות שלי והיה לשנינו עצוב וכואב כשהעלנו את האפשרות של פרידה.חשוב לציין שהקשר הקודם שלי, שנמשך פרק זמן דומה נגמר גם מהסיבה הזו.אני מרגישה שזריקת דופאמין הייתה פותרת הכל. אני לא רוצה לחיות בלעדיו.תודה רבה ושבוע טוב.

נויה יקרה,
התחושות והרציונליות שלך פועלים בשני מישורים. לאו דווקא רציונליות מול תחושות. אולי גם. אבל גם התחושות שלך מעורבות.ומאחר שכבר העלית את החששות שלך, ואת הרגשות שלך בשיחה, התחלת לגלגל כדור שלג שלא יהיה קל לעצור אותו, שכן האמירה הזו יוצרת חוסר בטחון אצלו, ואצל שניכם מתחילה לעבוד המחשבה של "או קיי... אז מה הלאה? איך מתחילים מחדש?", והמחשבה הזו יש לך טבע, שהיא מרחיקה, שכן היא מתחילה להכין אותנו, רגשית ותכנונית, לקשר הבא.ואז את מרגישה שנגמר לך, ובמקביל, שאת לא רוצה לחיות בלעדיו. ואולי הבעיה היא בעיקר עניין של מימדי הזמן? שכן, את "מעדיפה להיות לבד לפעמים", ובמקביל, "לא רוצה לחיות בלעדיו". אחרי הכל, אפשר לעשות את שניהם גם יחד, ואולי זה יהיה מה שאת זקוקה לו: קצת יותר מרחב בתוך הזוגיות? תחשבי על זה. אולי הבעיה שלך נעוצה בכלל בפיסקה הראשונה שלך: הרומנטיקה הבלתי נגמרת. פעמים רבות היא מוליכה אותנו ל"זוגיות האידאלית" של להיות כל הזמן יחד, ושלא יימאס לנו אף פעם להיות ביחד. אלא שאולי אין לך היכולת האישית לזה, ואת משליכה זאת על הזוגיות, במקום להסיק את המסקנות ולחפש מבנה אחר של זוגיות, ריאלי יותר בשבילך (כפי שהוא ריאלי בשביל זוגות רבים) במקום זו של האידיאל מהאגדות.