משבר זוגי: מה עושים?

אני כ"כ עצובה, הדמעות לא מפסיקות לזלוג, וכך זה כבר 7 חודשים. מזוג נורמטיבי בתחילת שנות הארבעים עם שני ילדים מתבגרים, כאשר מערכת הכוחות ביננו היתה שהוא אהב אותו בכל מעודו אהבה ללא תנאי, השרה עלי ביטחון מוחלט ויציבות הכל התהפך... הוא החל מתרחק ונהיה זר, חשפתי שניהל קשר במשך חודשיים עם אישה אחרת (לדבריו קשר טלפוני שלא התממש לא כי לא רצה) ומאותו רגע נתון לא התחרט כמו כל גבר שנתפס אלא צלל לתוך דיכאון שמגדיר כמשבר גיל ה-40. לא בטוח שרוצה להשאר במערכת הזוגית, לא בטוח שרוצה לעזוב, מאמין שיתגבר על המשבר אבל בינתיים אני חווה בדידות איומה ועצב ענק. כואבת כ"כ...ולא אני לא רוצה לפרק את הבית, המשפחה ואותנו.

יושי יקרה,
לכאורה - למה את צריכה את זה? הוא ניהל קשר טלפוני עם אשה אחרת (אין לך ראיות למשהו אחר), הוא התרחק ממך מאד, את בבדידות נוראה כבר שבעה חודשים, שזה המון זמן, אז למה את צריכה את זה?מצד שני, הוא כן משאיר לך תקווה. הוא מגדיר את מה שקורה לו עכשיו כמשבר גיל הארבעים, שזה מושג מאד כללי, שאולי קל לו לומר אותו כדי שלא יצטרך לפרט. אבל הוא אומר לך בזה גם שזה יעבור. וזה משאיר לך תקווה, וגם העובדה שלפרק את הבית, המשפחה, ואת הקשר הזוגי שלכם - זה לא רק צובט בלב, זה גם תהליך פרידה שאת לא מוכנה עדיין לעשות. לא כל עוד עדיין יש תקווה. מקובל לומר שבכל תהליך של אבל, יש בהתחלה שלב של אי קבלה. זה המצב שלך. האם זה בדרך לקבלה? - לא בהכרח, כי בניגוד לאבל בעקבות מוות של אדם קרוב, כאן התקווה היא שאולי זה בכל זאת הפיך. שווה לעבור שנה לא טובה (ועברתם שבעה חודשים) אם את יודעת שאחר כך תחזרו למה שהיה קודם, למודל היציב והטוב של שותפות ומשפחה. נותרת השאלה, ונדמה לי שזה בעיקר מה שאת רוצה לשאול: האם זה אפשרי?אולי. אבל לא בלי עבודה. לא כתבת דבר על האפשרות של טיפול זוגי. האם ניסיתם? את כותבת שהוא בדיכאון, ולא ברור לי אם הדיכאון אישי, אם הוא בלבול אישי תוך כדי נסיון להחליט לאן חייו הולכים (שזה אולי חלק מהגדרת משבר גיל הארבעים - סוג של חשבון נפש), או אם זה התרחקות ממך, שיוצרת מעין סוג של "דיכאון זוגי", שכן הזוגיות שלכם היא זו שבשפל וב"דיכאון", שכמובן משפיע על מה שעובר עלייך - חוסר ביטחון בעתיד, ערעור של כל מה שחשבת שיש ושאת מאמינה בו, ואולי גם חוסר ביטחון בעצמך שאת יודעת לקרוא נכון את המציאות, שלא לדבר על ההשפלה שיש בעצם התלות הזו שאת עכשיו "יושבת ומחכה לו" ולא יודעת עד מתי ומה יקרה בכלל בסיום התהליך שלו. במילים אחרות, נדמה לי שמה שחסר לך, הוא לקחת קצת יותר שליטה לידיים שלך, אבל לעשות זאת בחוכמה - כי יש לך מטרה - להחזיר את הקשר שלכם לקדמותו, את הרצון שלו להיות איתך, ואת האמון שלך בו (שגם הוא נפגע, גם אם כרגע אף אחד לא מתחשב בו).אם אתם יכולים ללכת לטיפול זוגי, והוא מוכן לזה - ולו לפחות כי הוא נשאר אדם הגון, וכי הוא מבין ואמפתי לקשיים שלך (מה שאולי קצת יותר קשה כאשר אדם נמצא בדיכאון - מכל אחד מהסוגים שדיברתי עליהם), אז הוא מבין שהוא חייב לך לפחות את זה. שם, לפחות תתחילו לזוז לאנשהו, ותקבלי קצת יותר מידע. אבל תצטרכי בתהליך הזה להתאזר בסבלנות. את המידע תקבלי, והחוכמה הנדרשת ממך היא ההבנה שזה יקרה מהר יותר מאשר ללא טיפול, ובאופן מבוקר ומכוון יותר, כפי שאת רוצה כנראה, אבל עדיין זה עלול לקחת זמן. וגם אם התוצאה תהיה שזה לא יצליח ותיפרדו, זה אומר שכנראה זה היה קורה גם כך, אבל לפחות חיכית פחות. שווה ללכת, כי יש סיכוי טוב יותר שתתחילו תהליך חיובי אם יהיה מי שיעזור לכם לעשות זאת, ושזה תפקידו הבלעדי.ואם הוא יסרב בכל תוקף, לכי לבדך. שוב - כי את בעצמך מעורערת, ואת צריכה להתייצב נפשית. זה כשלעצמו יוכל אולי לקיים אותך יציבה יותר בתוך הזוגיות הנוכחית, בודאי שתוכלי לתפקד טוב יותר כאמא, ואולי שניכם כבית עם תחושות טובות לילדים המתבגרים שלכם שזקוקים לזה. גם זה כמובן לא מבטיח להוציא אותו מהמשבר בכיוון הנכון, אבל זה מגדיל את הסיכוי, ובעיקר אם תעשי זאת עם מי שהוא גם מטפל זוגי, ויידע לכוון אותך נכון יותר גם לצרכים של בן זוגך. לעיתים מזומנות קורה במקרים כאלה שבן הזוג מחליט להצטרף לתהליך. קראי בבקשה את מה שכתבתי עלטיפול זוגי, ובכלל זה גם על טיפול זוגי לבד(עמודה משמאל). ובמקרה הפחות טוב, אם כך נדרש, לאסוף את עצמך ולאסוף את הכוח להחליט בעצמך לאן את הולכת בתנאים האלה. כך או כך - הגיע הזמן שלא תהיי עלה צף ונסחף על המים, אלא שתתחילי לשחות בעצמך, אפילו אם בהתחלה בעזרת זוג גפרורים, שללא ספק יגדלו עם הזמן.