משבר בנישואין: מחשבות אובססיביות

הי אורן,אני ואשתי נשואים מס' שנים הכרנו 4 שנים לפני החתונה ויש לנו ילד אחד בן שנה וחצי ותינוק נוסף בדרך. לפני שהתחתנו הרופאים קבעו אצל שנינו בעיות פוריות מסוימות והנושא היה תלוי באויר לפני החתונה. לאחר החתונה מיד ניסינו להכנס להריון שהסתיים בהפלה אבל לאחר מכן הצלחנו להביא את בננו הראשון.לאחר הלידה חווינו חצי שנה קשה מאוד ביחסים. בנוסף להתרגלות לילד במשפחה, עברנו קרוב להוריה ורחוק ממש מהורי (אני במקור מחולון, היא מזכרון יעקב). בקיצור אני די מנותק מחברי וממשפחתי עקב המעבר.על מנת להכנס להריון בקלות (עצת הגניקולוג) המשכנו לנסות להביא ילדים מיד אחרי הילד הראשון, כבר אז עלו שאלות בנוגע להמשך היחסים אבל אף אחד לא רצה להיות אחראי אם לא נצליח להביא ילדים נוספים בגלל ויכוח מסוים שחשבנו שיגמר זמן קצר אחרי.ההחלטה להתחתן לא היתה קלה או מיידית, אשתי מעולם לא היתה בחורה מושכת במיוחד, נמוכה ושמנמנה, מס' חברים פנו אלי לפני ההחלטה כדי להציע לי לחפש מישהי אחרת יותר מתאימה לי מהבחינה הפיסית אבל דחיתי אותם.אשתי מאוד חכמה ועשינו את התואר השני שלנו ביחד. עברנו המון ב8 השנים שאנחנו ביחד אבל לאחרונה מתחילה להציק לי העובדה שאולי ויתרתי על משהו בחיים, ואולי אם הייתי ממשיך לחפש הייתי מוצא מישהי שונה שהייתי אוהב יותר.אני חושב שהיה חשוב לי יותר פעם שאשתי תהיה בעלת אותם נושאי עניין כמוני ושתהיה אינטיליגנטית כמוני. אבל היום כאשר אנחנו צריכים להתחלק בגידול הילד ובויתורים בעבודה אני מרגיש שאני מוותר על עצמי לטובת השיוון הזה. חברות ובעליהן גם בעלי השכלה גבוהה, אבל בעליהן לומדים לדוקטורט ומתפתחים, בעוד אני נשאר תקוע במודל השיוון וחלוקה בנטל.בתקופת הרווקות שלי שהיתה קצרה יחסית יצאתי רק עם מעט בנות (4 או 5 נשים) ותמיד לקשר רציני של חודשים או יותר, רק עם אשתי עברתי לגור ביחד .שקלתי להפרד בעבר אבל אני עדיין אוהב (או שרק ממש אכפת לי ממנה?) את אשתי ולא רוצה שיהיה לה רע ולפני שהיו לנו ילדים ידעתי שזה ממש ישבור אותה אם אני אעזוב. מצד שני ידעתי שיותר חשוב לי שתהיה לי משפחה מאשר שאשאר איתה.אני שקוע בדילמה הזאת וזה קורע אותי יום יום, אני לא מאושר, ואשתי שמה לב לנושא והיא כבר לא יודעת מה לעשות. היא מרגישה שאני לא מרוצה ממשהו (או ממנה) אבל לא יודעת מה זה.מצד אחד בדילמה הזאת, אם אני נשאר, אז המשפחה תהיה יציבה (ההורים שלי גרושים אז אני יודע מה זה עושה לילדים) ויהיו פחות בעיות בתחום הכלכלי (מזונות, דירה נפרדת וכו')מצד שני אני פוחד לגדול להיות מריר וכועס מעצם העובדה שאפילו לא ניסיתי ואני מרגיש שלשם אני מועד (ואולי אני כבר כמעט שם).ואולי כל זה נגרם מנסיבות נקודתיות שאפשר לטפל, המיקום הגיאוגרפי, ילדים קטנים שהם תמיד קושי לכל זוג שהוא, שיעמום באופן כללי בחיי הנישואים, ציפיות גבוהות מדי מבת הזוג.בקיצור אני מבולבל וחושש, אני יודע שבאיזשהו שלב זה יצא ממני אם אני לא אפתור את זה.אשמח לתשובה כנה

דני יקר,
יכול להיות שלקחת את כל מה שאתה מרגיש רחוק מדי.טבעי שיש משברים, ואני קורא היטב את מה שכתבת. אני מתרשם שאתה אוהב אותה, ושאולי נכנסת למשבר דרך מחשבות שחולפות לך בראש באופן אובססיבי, שקשה לך לצאת מהם. את העובדה שאתה בכל זאת אוהב אותה אני רואה דרך ההתנגדות שיש לך למחשבות הללו. טיפוסי שמחשבות אובססיביות מציקות יותר כאשר אתה שומע אותן מבחוץ, מחברים או קרובי משפחה, ואז אתה מתערער בתחושה שלך, שהיא התחושה האמיתית המובנית והפנימית שלך. אם יש לך נטייה להיתפס למחשבות אובססיביות, הביטחון שלך במה שאתה עצמך מרגיש מתערער כשאתה שומע דברים אחרים מסביבתך, ואני מתרשם שזה מה שקרה לך.אני חושב שמגיע לך, וגם מגיע לאשתך, שתלכו ביחד לטיפול. אם הפוטנציאל של הנישואים שלכם טוב, אם יש בה הרבה דברים שהם טובים לך, מזינים אותך ומפרים אותך, ומה שמפריע להגשמת הפוטנציאל הוא המחשבות הרעות המוזנות מבחוץ, כדאי לבדוק אם אפשר לעבוד על זה.