משבר בנישואין: מה עושים?

שלום
אנו זוג בני 45-50 נשואים 20 שנה ולנו שלושה ילדים בגיל ההתבגרות. הדבר שהכי אהבתי בבעלי היה העקשנות שלו לגבי ז"א לא מוכן לוותר לי כשאני כועסת, או עצובה. או אם הוא רק היה חושב שמשהו מעיק עלי לגביו הוא לא היה מרפה גם אם זה היה לילה שלם בשכנועים וליטופים כדי שאדבר ואוציא. לא היה נותן לי ללכת לישון כועסת אף פעם. הוא היה מראה לי את האהבה שלו בכל רגע נתון, וזה ממש לא היה לוחץ. אהבתי את היחס שלו כלפי ואת האכפתיות העצומה ממני. למעשה כל הסביבה ראתה כמה הגבר אוהב ומתחשב בי. היינו זוג מושלם. למעשה, כאחת שהיו לה המון חששות מחתונה בכלל - התחתנתי איתו כי הרגשתי שאני כבר לא יכולה בלעדי החבר הכי טוב שלי, זה, שאפשר לשבת איתו ולדבר איתו על כל נושא שבעולם שמציק לי ולקבל אצלו אוזן קשובה ואכפתית. הבן אדם שאני הכי יכולה לסמוך עליו בעולם!! גם אני מצידי הראיתי את האהבה שלי אליו בדרכי שלי שמצאה חן בעיניו כי גם הוא החליט להתחתן איתי.במהלך שנות נישואינו חווינו טלטלות קשות - כולם מבחינה כלכלית. עברנו כל שנה שנתיים לדירה שכורה אחרת. כשסוף סוף קנינו בית - לאחר השיפוץ הגדול חלה אינטיפאדה שגרמה לבעלי לאבד את מקור הכנסתו ונשארנו רק עם משכורת נמוכה שלי והגרוע מכל היה בקשת פינוי מהבית עי הבנק. בשיחות ביננו החלטנו שלא מוותרים . אני אמרתי שעדיף למכור הכל ולהישאר בלי כלום ובלבד לכסות את כל החובות ולהתחיל מחדש . עשינו זאת ונשארנו עם חובות פרוסים עצומים , שלושה ילדים מקסימים ובלי שקל בבנק.בצעד משותף והמון מאמץ, ללא מריבות מיוחדות בנינו שוב בית לתפארת ולא נתנו לאף גורם חיצוני כולל חברים (חוץ מהקרובים במיוחד) להרגיש בטלטלות. יצאנו, בילינו עד כמה שאפשר, הילדים לא הרגישו מאום. גם בבית הספר המנהלת נדהמה כשעזבנו את העיר ואמרה שלעולם לא הייתה מאמינה במה שעברנו , כי הילדים שלנו בבית הספר בין הילדים המוצלחים, המסודרים והשמחים.עכשיו עם בית לתפארת בישוב קצת מרוחק מהעיר, נשאר לנו לטפל באמא של הבעל שהיא אשה בודדה והפכה להיות סעודית קשה ולא הסכימה בשום פנים ואופן ללכת לבית אבות ולמות שם. הצעתי לבעלי שעם בית גדול יש לה מקום אצלנו. סידרנו לה יחידה קטנה שהתאימה לצרכיה היא הגיעה לגור עמנו. עם כל הקושי שבכך - בעלי טיפל בה במסירות נפש. מסיבות שונות חמותי שאהבה אותי יותר מכל החלה לקטר עלי ועל כל העולם ונראה שפתאום לא אוהבת אותי כל כך. אני יודעת לנתח את מה שהרגישה ולמה אבל לא משנה. הייתה מתיחות ביננו והדבר כאב לי, כי היא לא שמעה טוב ולא יכולתי לדבר איתה ולהסביר דברים. חמותי ז"ל נפטרה כעבור כשנתיים.כל ההקדמה הזו רק בשביל לומר כי - בשנתיים האחרונות בהן המצב הכלכלי הרבה יותר טוב, אין הרבה בעיות ודאגות, בעלי החל לשנות את יחסו אלי. על כל ויכוח שטותי קטן יש ברוגז. פתאום הוא לא בא אלי, לא מנסה, לא שואל מה מעיק עלי. פשוט אטום בצורה בלתי רגילה. פעם הוא גם החל לישון בחדר של אחד הילדים. דבר שהתניתי שלא יהיה יותר. ודבר זה באמת לא קורה , יש במקום הרדמות בסלון מידי פעם עד לפנות בוקר. ועוד שעה במיטה המשותפת.אני מאד מאד מתייסרת שבא לי למות, מכל פעם שיש ביננו שתיקות. הכאב הרגשי שלי ממש כאב פיזי. ניסיתי פעם לעשות שינוי ולהיות היוזמת לשבור את השתיקות. ממש התחננתי לדבר. נראה שהוא אהב את העניין. באחד הויכוחים השטותיים הבאים שלנו הוא זרק לי " יופי את אמיצה עכשיו! תעשי ברוגז , תשברי ותבואי להתחנן" "אז יותר עדיף לך להירגע". הדבר פגע בי מאד והחל לסגור בי את הכוונה להיות היוזמת לשבור את הקרח. פעם אחת ישבנו שוב לשיחת נפש והסברתי לו שלא משנה על מה אנחנו מתווכחים. בבקשה שלא יהיו שתיקות כי זה גורם לי להיות אבודה וכואבת מאד.מאז השתיקות אחרי ויכוח הפכו להיות יותר ארוכות. שלושה שבועות ויותר נכון להיום.אינני יודעת מאיפה זה בא? אני מרגישה כי הדבר שאהבתי הכי בבעלי אבד לי יחד איתי. איפה הבעל שבמשך 20 שנה היה החבר הכי טוב שלי? אני כמעט בטוחה שלא מדובר בצד שלישי כי הוא ממשיך לחזור הבייתה בשעות הקבועות ולהיות אבא מקסים לילדיו, לעזור בבית במה שאפשר.אבל אני כמו אוויר, אנחנו שלושה שבועות חיים אחד לצד השני, אוכלים, ישנים, והוא לא מסתכל עלי ולא מדבר איתי. ההתעללות היא נפשית קשה. כשאחותי אמרה לו שחבל ושהשתיקות לא מתאימות - הוא אמר לה שהכי טוב לו כך. התחלתי לעשן ולעשן כמו קטר . אני עצבנית ומדוכאת כי צריכה להציג הצגות לכל העולם, בעבודה, לילדים שהכל בסדר. כשכלום לא בסדר. אני שבורה נפשית. הוא הפך להיות חסר סבלנות לכולם אך במיוחד אלי. ואינני יודעת למה? פעם שאלתי אותו והוא אמר נמאס לי מהצעקות שלך והקיטורים שלך. הכי מדהים הוא ש"הצעקות שלי" והקיטורים שלי הם טבעיים בכל בית. לאחרונה כעסתי על הילדים שעבדתי חמישי שישי בנקיון הבית כשהם על המחשב, דבר טבעי ביותר שקורה בבית שאמא קצת כועסת . האם אני צריכה לחיות בשתיקה? לא לכעוס לא לקטר ואצלי זה במינונים הכי נורמלים וטבעיים שיכולים להיות!! לא נראה לי שזו הסיבה. אבל הבנתי שנמאס לו ממני וטוב לו בשתיקה. מה עלי לעשות? אינני רוצה להציע לו הצעות כי הוא כבר זרק לי שאני חלשה כשאני פונה אליו ראשונה. החלטתי שאני אהיה מספיק חזקה לפנות לעוד שיסדר לנו את הפרידה. מה עוד אני יכולה לעשות? אין ביננו סיבות מיוחדות לוויכוחים, אך הם קורים, ושתיקה בשבילי היא מוות.

יעל יקרה,
בנתון שיש לי הרבה שאלות לענות עליהן, מכתבך אכן ארוך. עברתי על חלק מהפרטים רק ברפרוף, אבל נדמה לי שהגעתי אל העיקר. עברתם טלטלות רבות, כאשר האחרונה היתה בקושי מול אימו ז"ל של בעלך, שהיה מסור לה לא פחות משהיה כלפייך. אלא שמאז שנפטרה, הוא מרוחק ממך מאד. למרות המכתב הארוך שלך, קשה לדעת מהי הסיבה. האם הוא שומר לך טינה בגלל אימו? האם זה בגלל סיבות אחרות? אני לא יכול לדעת מה עובר עליו ומדוע הוא מרגיש את מה שהוא מרגיש, כשאת לא כותבת זאת, ואת לא כותבת זאת כי את עצמך לא יודעת. את כותבת שאת טמפרמנטית, ואולי זה משהו שאת צריכה לעבוד עליו באופן משמעותי, כדי להחזיר את האמון שלו בך, ובעיקר ביכולת שלכם לדבר. אני לא יודע אם זה נכון, אבל זה נשמע כמו אחת מתוך כמה אפשרויות סבירות. בין היתר, אגב, גם כי את פוחדת להיות ה"חלשה", אם תפני אליו קודם. עושה רושם שאת פגיעה מאד, ומגיבה באופן שאולי הוא קיבל בסבלנות פעם, אבל קשה לו לקבל עכשיו. אני לא בטוח שאת מוכנה לקבל את השינוי הזה שלו, אבל יתכן שאת היא זו שתצטרך גם כן לעבור שינוי משמעותי.את כבר חושבת על עורך דין. עוד קודם, ולפני שתוותרי על הנישואים שלך, חשוב שתלכו ליעוץ זוגי, ותנסו לקחת אחריות על הזוגיות וחיי המשפחה שלכם. אם הוא לא ירצה וישלח אותך לבד, התחילי לבד. סביר להניח שהוא יצטרף אחר-כך,אבל גם אם לא, ואם תהיי כנה עם עצמך ומול היועץ הזוגי בתחילת התהליך לבדך, יתכן שתוכלי לקבל כלים כדי לעשות הרבה למען הקרוב ביניכם. אבל בשביל זה תצטרכי, כנראה, להתגבר על לא מעט פחדים מובנים שיש לך, ולהסיר לא מעט חומות.