משבר אישי לאחר לידה

בוקר טוב,ילדתי את ביתי השניה לפני חודש ומאז מערכת היחסים עם בעלי אינה אותה דבר.אני אפילו לא יודעת לשים את האצבע על הבעיה, הוא נמשך אלי, עוזר לי עם הבנות, מפרגן, קונה מתנות, אומר מילים טובות ולא מפסיק לשאול מה יש לי ולמה אני עושה לו "פרצופים" כל היום.אני בנאדם שאוהב מאוד את העבודה שלו, מפריע לי שהוא יכול לצאת בכל רגע נתון ואני סגורה בין 4 קירות (הילדה קטנה בשביל שאני אצא איתה במזג אויר כזה- מעבר לזה שהייתי מאושפזת הרבה זמן לאחר הלידה בשל רעלת הריון) ויכול להיות שזו הבעיה- השאלה מה אני יכולה לעשות עם התחושה של החוסר שיוויון שיש ביננו? מה עושים עם התחושה של "אני לבד בסיפור הזה"?- למרות שאני באמת לא לבד והוא באמת עוזר לי!ברור לי שמדובר על עבודה על עצמי אבל מה אני צריכה להגיד לעצמי או באיזה פעולות לעי לנקוט כדי להפסיק עם התחושה הזאת?

שני יקרה,
אמנם זו לא הלידה הראשונה שלך, אבל כל מה שסיפרת, בעוצמה כזו או אחרת, מאד טיפוסי לתגובה של אם לאחר לידה. את באמת כבולה כאילו יש לך שרשרת ברזל, שבקצה כדור זהב גדול וכבד שאת לא יכולה לעזוב. את באמת לא יכולה להיות חופשית עכשיו. המצב הבריאותי שלך, ומזג האויר, באמת מגבילים עוד יותר, ובאמת יש ביניכם חוסר שוויון. הקושי העיקרי הוא להשלים עם זה. והקושי קיים, לפעמים, בראיית הפיצוי באותו כדור זהב גדול וכבד ומחובר. ולפעמים באיבוד היכולת לתת את תשומת הלב שאת רגילה, לבתך הבכורה והאהובה, כשליבך נחמץ על הריחוק ההכרחי ממנה. הקושי הוא להיות מסוגלת לראות כמה חודשים קדימה, או אולי אפילו חודשיים קדימה, לסיום חופשת הלידה ולחזרה לעבודה, אם זה המצב, שגם אם יגדילו את העומס, יאפשרו לך יציאה מהבית, וקצת שחרור מכדור הזהב שלך. מה שאת מרגישה עכשיו הוא גורם משמעותי בדיכאון שלאחר הלידה. אני לא יודע עד כמה זה חזק אצלך, אבל זה לפחות חזק מספיק כדי שיהיה לך קשה.נסי לעשות שני דברים: האחד, לבדוק אם יש מצבים וזמנים שבהם תוכלי לצאת לבד מדי פעם לשעה או שעתיים מהבית, כשבעלך יישאר שם במקומך. תעשי את מה שאת רוצה או צריכה לעשות, העיקר חשוב שתרגישי קצת חופש, מדי פעם. לפחות פעמיים בשבוע כאלה. דברי איתו על זה. הדבר השני הוא לדבר איתו על כך שקשה לך, שאולי יש לך סוג של דכאון כזה, ושאת רוצה ממנו מדי פעם חיבוק והבנה – סוג של פאוזה של כמה דקות מהכל, כדי להרגיש שהוא מבין, שתוכלי להיזון מהקשר שלכם.