מריבות וגירושין: מה עושים?

שלום,
ברגע כתיבת הודעה זו אני מאוד נסערת ומבולבלת.אתמול בערב אישי ואני התווכחנו על משהו. אנחנו מתווכחים הרבה מאוד מאז שהכרנו (6 שנים יחד). יש פערים בערכים שלנו (הוא יותר מסורתי, אני יותר "פמיניסטית")הרבה פעמים במהלך ויכוח הוא מנסה להקטין אותי מילולית טוען שאין לי ערכים טובים וזה בגלל שהמשפחה שלי לא טובה וככה חינכו אותי (אין לי ערכים לא טובים, פשוט שונים משלו.. או יותר נכון אפילו את אותם ערכים רק במינון שונה)אתמול התווכחנו על השלט של הדירה ואני רציתי להוריד אותו מהדלת. הוא לא רצה להוריד ואני פתחתי את הדלת והושטתי את היד כדי להוריד אותו (זה שלט שאני יצרתי והוא שינה אותו באופן שלא רציתי, בלי לשאול אותי - ואמר "זה מה שצריך להיות כתוב! תקבלי קצת נורמות! כאילו שהנורמות שהוא הולך בהן הן האמת האבסולוטית. הסברתי לו שהנורמות האלו אחרות משלי וזה פוגע בי מה שהוא כתב)התגובה- הוא אמר לי לא להוריד ואני אמרתי שזכותי להוריד והושטתי את היד.הוא תפס את היד שלי בכוח משך אותי פנימה לתוך הבית ודחף אותי פנימה ליד הקיר.הרגשתי כמו ילד קטן שההורים שלו שולטים עליו אז הם מנתבים אותו פיזית לעשות את מה שהם רוצים שהוא יעשה - אבל אני לא ילד קטן! (וגם כשעושים את זה לילד זה לא הכי מוסרי אלה אם יש צידוק של הגנה על חייו או משהו כזה)אני האדון היחיד לגופי ולמחשובותי והתגובה הזו ממש התעלמה מכך. כשאמרתי לו "אני לא מאמינה שאתה דחפת ומשכת אותי בכוח" הוא אמר "תיכנסי לפרופורציות" וניסה להצדיק את המעשה שלו בטענה שלגעת בשלט בניגוד לרצונו זה בדיוק אותו דבר (בהזדמנות אחרת הוא ניפץ מולי את הטלפון שלי ואמר שזו זכותו כי במקרה ספציפי זה - המכשיר היה שייך לו קודם והוא העביר לי אותו אז הוא אמר "זה הטלפון שלי ואני אנפף אם בא לי") בהזדמנות אחרת לפני כמה שנים - חסם לי את הדרך בגופו ולא נתן לי לצאת מהחדר עד שאקפל 5-6 בגדים שהוצאתי מהארון כשחיפשתי בגדים לארוז לי כדי לצאת מהבית.אציין שכשהוא משתמש בכוח אני לא משיבה מלחמה כי אני ממש חושבת שאם אני אפעיל את המעט כוח שיש לי הוא יראה אותי כחזקה ויפעיל עוד יותר כוח - וכמובן שהוא יותר חזק. (זה מה שקורה בויכוחים- פעם הייתי נעלבת ובוכה, אז הוא היה רואה את החולשה ומתנצל אבל מאז שאני כבר לא בוכה, ומתעקשת על הצד שלי עם טיעונים הגיוניים ובנחישות, אז הוא רואה חוזק ונלחם בי עוד יותר. ובפעמים שאני כן נשברת ובוכה - הוא כבר בכלל לא מתייחס)במקרה של אתמול אני אפילו לא התנגדתי יותר מדי, הייתי בשוק ופשוט הובלתי לאן שהוא הוביל. כמה שניות אחרי הבנתי שהוא בעצם נטל ממני את השיטה על גופי ועל רצוני באותו מעשה. הוא מסרב להבין שיש לו בעיה של כעסים ולא מכן לטפל בזה.אני מפחדת שהמצב יסלים - אם אתן לגיטמציה למקרים כאלו הוא אולי עלול להתרגל ולהתחיל להשתמש בעוד ועוד כוח ואולי חז וחלילה גם אני אתרגל ואשכנע את עצמי שזה לא נורא. כשבפועל אני הרגשתי ממש ממש רע ומושפלת ומפוחדת אתמול (וגם בשתי הפעים הקודמות)אני לא יודעת איך בכלל להתחיל לחשוב על להתגרש למרות שאני יודעת שזה בעייתי להיות ביחסים עם אדם כזה. ועוד ניסינו להביא ילד יחד ועכשיו החלום הזה גם התנפץ.מה לעשות ביחסים האלו? אני מודאגת מאוד מהעתיד

לימור יקרה,
זה אכן נשמע לא טוב. לא שאת מתנהלת למופת, כי אולי את נכנסת למשחק פיזי שעם גבר אחר אולי היה עובד, אבל איתו זה משחק מסוכן. ברור לי שאת רוב הזמן נמנעת ממאבק כוחות פיזי, ובצדק. אבל גם בעניין השלט, היית יכולה להניח לזה באותו רגע, ולעשות את מה שאת רוצה למחרת, כשהוא לא בסביבה. הנסיון לעשות זאת כאן ועכשיו, משחק לידיים שלו. אני אומר זאת לא כדי להאשים אותך, אלא כדי לדעת ממה להמנע בעתיד.מעשים כמו שבירת הטלפון שלך הם אות אזהרה ברור. שאת עצמך מתקשחת, וזה תהלך שאת עוברת שהוא אמנם זה חיוני לך למען שמירת הכוח הפנימי שלך, אבל זה גורם לו להעצים את פעולותיו. כמו שאת רואה, יש הידרדרות, והוא אוטם את עצמו רגשית - וזה עוד סימן רע. לכן, עכשיו, זה או טיפול זוגי, או להיפרד. במצב הנוכחי, רק סביר שזה יידרדר. אם לא עשית זאת קודם, העצימי את מעגל התמיכה החברתי והמשפחתי שלך, וכשתהיי מוכנה - הציגי אולטימטום לטיפול זוגי או גרושים (כשאת בטוחה שאת יודעת ויכולה לעמוד בזה אם לא תלכו לטיפול). אל תציגי את הבעיה של אלימות כסיבה לטיפול, כי הוא זה עלול לגרום לו להתנגד לטיפול. הסיבה שלך היא המריבות שלכם. גם בטיפול, העלי את נושא האלימות לא בפגישה הראשונה, אלא רק לאחר שתרגישי בטוחה בכך שאתם בתהליך, או בפגישה עם המטפל/מטפלת בנפרד - מה שרצוי אפילו עוד יותר, ואז תוכלי להתייעץ איך להעלות את הנושא במהלך הטיפול, מבלי שיפוצץ את הטיפול מיד כשזה עולה.

תודה רבה על תגובתך.כמה דברים:1. בעניין הטיפול- כבר היינו אצל 5 יועצות / מטפלותמארבעת הראשונות פרשנו באמצע - 2 מהן לא התאימו לו, אחת יקרה מדי + טען שהוא קיבל ממני תחושה שהיא לא מתאימה לי, 1 הפנתה אותנו לטיפול אישי כל אחד- אני הלכתי והוא לא. האחרונה - סיימנו איתה תהליך. 30 מפגשים שבסופם היה יעד להגיע להחלטה אם להתגרש או להישאר. אני הרגשתי שעזרה לי בתובנות לגבי "איך אני בזוגיות" מה אני רוצה ומה אני מוכנה לתת וכו'. החלטתי להישאר + החלטתי להביא ילד (דבר שלפני כן התלבטתי) אני חושבת שהיא כיוונה אותי לקחת בחירה אמיצה וזה מה שניסיתי לעשות כשנשארתי. הוא מבחינתו עד היום אומר שאין לו מושג מה התועלת שהייתה במפגשים אלו, מה היא עשתה? מה הייתה הפונקציה שלה. אני אומרת לו שלדעתי עזרה והעיקר שאני לקחתי מהטיפול את מה שלקחתי.כיום, אני לא מאמינה שטיפול יגע בו איכשהו עקב ע"ס שהפגין בעבר (הנ"ל)עוד דבר חשוב- הייתי מאוד רוצה שילך לטיפול פרטני כדי ללמוד להתמודד עם כעסים. כי נכון שיכולתי לחכות עם השלט ולהוריד שלא בנוכחותו, אבל אני בטוחה שהיה רב איתי ברגע שהיה רואה את זה (ההבדל היחיד אולי הוא שלא היה סיבה למגע האלים של הדחיפה) אבל כן הייתה מריבה מכוערת. אותה מריבה שהייתה אתמול וגרמה לי להוריד "כאן ועכשיו". אני מודה שהיה שם מאבק כוח גם מבחינתי (לא פיזי מבחינתי אלה לעמוד על שלי נוכח ההקנטות וההקטנות שלו: "תקבלי קצת נורמות! תלמדי מה זה להיות אישה נשואה! ככה זה יהיה! אני החלטתי ואת לא תגעי!)את הויכוח אם השלט צריך להישאר או לו, כולל כל הסמליות שהייתה בזה עבור כל אחד מאיתנו - זה ויכוח שאפשר לקיים. כל זוג יכול להתווכח על עקרונות ועם זה אין לי בעייה - יש לי בעייה עם התגובה הפיזית = ביטוי לכעס = אלימות2. לגבי הסלמה וזה שהוא אוטם את עצמו - אני ממש מרגישה שזה נכון. הוא נהיה יותר ויותר קשוח, נטול רגש וענייני. אני כבר לא יודעת מה לעשות כי גם לי קשה להתרכך אליו כדי להתחיל קצה חוט של חיוביות אחרי שנאמרים דברים קשים מצידו ובייחוד אחרי אלימות3. לגבי אולטימטום של גירושים - דווקא הוא זה שמאיים כל שני וחמישי בגירושים. כמעט על כל ויכוח מאיים - מבקש שזה יהיה בהסכמה - אני אומרת לו שאין הסכמה ואז הוא לא עושה כלוםהפעם דווקא אני אמרתי שאני רוצה להתגרש והוא אמר שאין בעיה. אמרתי את זה כי כבר הייתי בדילמה הזו לפני כן וכל פעם שיש הסלמה כזו אני מרגישה שטעיתי בבחירה והייתי צריכה כבר מזמן להתגרש פשוט אין לי אומץ להתחיל חיים חדשים. אז אמרתי את זה כהתחייבות - כדי שהוא כבר ידע את זה ולא תהיה לי דרך חזרה (אציין שנכון להערב הוא שאל אותי באדישות ובניכור "אז מה עושים? כי אני פשוט רוצה לדעת מה לתכנן" ללא כל רגש!)4. תמיכה חברתית - אני די משתפת המון אבל רציתי דיעה מקצועית שלך. הקרובים שלי חסרי מילים. אומרים "את באמת צריכה כבר להחליט כי את כבר הרבה זמן סובלת וזה לא נראה כמשהו שהולך להשתנות"האם מה שתיארתי נשמע לך כאלימות? (אני חוויתי את זה כאלימות שגרמה לי לכניעה מתוך פחד וחוסר וודאות מה הוא מסוגל לעשות) מה אתה חושב?האם יעזור אם הוא יסכים ללכת לטיפול אישי? היות והזוגי לא נחשב בעיניו כמשהו שעזר גם אחרי שסיימנו תהליך מלא.תודה רבה!

לימור יקרה,
נראה לי שאת מחפשת הגדרה ("אלימות") כדי להרגיש צודקת. בודאי חווית פחד ברמה כלשהי, גם אם לא פחד מוות, ואני מאמין לך שאת לא רוצה לחוות את זה שוב, גם אם זה ייקרה פעם בחצי שנה או שנתיים. השאלה היא לא אם טיפול פרטני יעזור לו, אלא בעיקר אם הוא ירצה. וכל עוד הוא לא רוצה, זה ממילא לא רלוונטי. ואם תגידי לו שיילך לטיפול כי הוא אלים, הוא יתנגד. כרגע, לפי מכתבך, ברור לי שאת כבר חסרת תקווה, אבל גם חסרת אומץ להתחיל בחיים חדשים. אני לא יכול להשפיע עליו, והצהרה שלי כאן שהוא אלים/חסר אחריות/קשוח/נטול רגש/זקוק לטיפול - לא תעזור לך לשלוח אותו לטיפול. היא רק תעזור לך להרגיש יותר צודקת. האם היא תתן לך יותר כוח כי היא תצדיק יותר את הייאוש לך? להערכתי, מה שהכי יעזור לך הוא שאת תלכי לטיפול. גם לבחון את כל השאלות שאת שואלת אותי כאן, כלומר, אם יש תקווה לשנות משהו, אבל גם - ואולי בעיקר - לאסוף את הכוח, כדי שהקיום שלך - בתוך הזוגיות, אם כך תבחרי, או מחוצה לה, אם כך תבחרי, יהיה לך טוב יותר.

ובין היתר אני לא מחפשת לצאת צודקת אלה אולי לקבל ממישהו דיעה / הרגעה אפילו, שזה לא בהכרח יקרה שוב.כי באמת הרגשתי חסרת אונים ובאמת אני ממש לא מוכנה שזה יחזור על עצמו.מצד שני, אכן לא מוכנה ב- 100 אחוז לסיים את הקשר עדיין.ואני יודעת שהאחריות היא רק עליי אם להישאר וזה מה שעושה את זה כ"כ קשה.

לימור יקרה,
אני יודע עד כמה שזה קשה לך. ואני מקבל את התיקון שלך, שיותר מאשר להרגיש צודקת, זה לחפש חיזוקים לדרך שאת מחפשת ורוצה להאמין בה. אפשר לראות את הקושי הזה שלך בכל משפט שכתבת במכתב שלך. בדיוק לכן, המקום הזה שבו את גם שם וגם לא שם, גם יודעת מה כן, וגם יודעת מה לא, ועדיין לא ברורה עם הגבולות שלך - הוא הסיבה שבגללה הצעתי לך לחפש עזרה. את לא חייבת לעשות זאת מיד. לפעמים עצם הידיעה שאת יכולה למצוא עזרה במקרה הצורך, יכולה לעזור לך להתמקד יותר בינתיים, עד אז.

או.קיתודה רבה על ההקשבה ועל העצה.בינתיים קשה לעשות החלטה.אני מנסה לחזק את עצמי ע"י קשרים חברתיים ככל שאפשר, כפי שהצעת.תודה מכל הלב.