גמישות, נוקשות וחרדות בזוגיות

אני רווקה בסוף שנות ה30 לחיי. פגשתי גבר מקסים בן גילי.ככל שהזמן עובר אנחנו נכנסים יותר עמוק למערכת היחסים ואני מגלה פערים מאוד גדולים:1- רמת השכלה- אני מאוד משכילה - הוא סיים 12 שנות לימוד. הדבר בא לידי ביטוי גם ביכולת השונה שלנו לנהל שיחות על נושאים כלליים, בתחומי העניין שלנו בכלל ברצון ללמוד דברים חדשים.2- פערים בצורת החשיבה- אני אוהבת לנסות דברים חדשים, יש לי ראייה אופטימיות (אולי מדי) על החיים ומאוד מאמינה בזה שדברים מסתדרים לטובתי. הוא חרדתי, כל התנסות חדשה (למשל טיול) מחייבת הכנות מרובות , כל חוויה חדשה מפחידה ברמה של ממש הימנעות מכל מה שלא מוכר וידוע מראש.3- פערים קוגניטיביים ובתחושת המסוגלות- יש לו לקויות למידה שאובחנו בגיל צעיר אך מעולם אף אחד לא משמ עשה עם זה משהו (לא היה בהוראה מתקנת, לא ניסו לבדוק מה נקודות החוזקה או והיכולות שלו). מבחינתו הוא אינו מסוגל לבצע שום דבר בעצמו, תמיד זקוק לעצה או עזרה (למוסך, למשל, הוא ישלח את אביו). באבון הוא הוגדר ב"בעל תפקוד גבולי"4- דת: התפיסה שלנו לגבי דת היא שונה ואנחנו עובדים מאוד קשה כדי למצוא את האיזון בינינו.5- הוא סובל OCD ואיננו מוכן לקבל טיפוליחד עם כל מה שאמרתי, רוב הזמן טוב לי איתו האינטימיות שלנו מאוד טובה, אני יודעת שחיים איתו יהיו חיים יציבים (אם כי אני אצטרך להיות אחראית עליו ועל הילדים).אני מרגישה שהגעתי לנקודה שאני חייבת להחליט, האם להמשיך עם הקשר שיוביל לחיים נוחים (אבל לא מלהיבים) איתו , מתוך הבנה שאת הרבה מהצרכים שלי אני אצטרך למלא במקומות אחרים (חברות, חוגים וכו) או להבין שהפערים גדולים מדי שויאמללו את שנינו

רותם יקרה,
את צודקת. זה לא יהיה קל, ובעיקר ידרוש ממך הרבה סבלנות, והרבה ויתורים. חוסר גמישות שלו, משולב בחרדות (OCDמסמל אפשרות לשניהם) עלול לגרום לקשיים בהתנהלות יום יומית בבית, ועוד יותר עם הילדים - כי ילדים הופכים בקלות מושא לחרדות ולויכוחים, כאשר אין גמישות.אני לא מכיר אותך ואותו אישית, ולכן לא אוכל להיות נחרץ בדעתי. אני פחות מודאג מפער ההשכלה ביניכם, כי אם הוא אדם נוח מאד וגמיש, הוא יאפשר לך גם לנהל דברים וגם למלא את הצרכים שלך באופנים אחרים מחוץ לבית. אבל אני חושש מהמימד של גמישות-נוקשות-חרדות. זה משהו שתצטרכי לחשוב עליו היטב, דרך ההכרות האישית שלך איתו. לא כתבת אם אתם גרים ביחד. אני מניח שעדיין לא, ושאולי זה אמור להיות הצעד הבא. מגורים משותפים אמורים לתת לך הרבה מאד הבנה של דרך ההתנהלות האפשרית ביניכם. האם את שוקלת את צעדייך רגע לפני שתעשו את הצעד הזה, כדי לוודא שאת לא הולכת בנתיב שיגזול עוד זמן יקר?

אכן הצעד הבא אמור להיות מגורים משותפים אך אני חוששת מראש להיכנס חזה ולצאת עוד כמה חודשים ( יקרים) בלי באמת החלטה או אם החלטה לסיים .
הוא אכן מאוד נוקשה ולא מסוגל לראות את השיקולים או את תפיסת העולם של הצד השני.
ברור לו שאני צריכה לעבור לגור אצלו ( בדירה ששייכת להוריו. דירה במיקום שאני חא אוהבת, דירה שאני לא אוהבת) כי זה או זה או כלום
אני מרגישה שאני צריכה לקבל החלטה לפני שעוברים לגור יחד. אני מכירה את עצמי ויודעת שאני חייבת להחליט.
אם אחליט שזה כן אז אתמודד עם הנוקשות שלו, כלומר, אוותר הרבה על רצונותיי ועל תפיסות העולם שלי ( גם בנושא גידול הילדים) ואם אחליט שזה לא אז זה לא
אני תוהה אם יש טעם לגשת לטיפול זוגי כשמדובר באדם שלא באמת מוכן לקבל עזרה ולא באמת בשל לחיים עצמאיים

רותם יקרה,
את תוהה בצדק, ואת רק מחזקת את החששות שהבעתי בתשובתי אליך. ועוד שאלה למחשבה: נניח לרגע שתחליטו להביא ילד לעולם, ולאחר שנה, שנתיים או חמש תגידי לעצמך שאת בעצם לא יכולה יותר לחיות איתו. על פי הכרותך איתו ו אופיו, איך הוא יהיה בתור אבא בנפרד? חשבי על זה גם.וכן, מן הסתם את לוקחת בחשבון את כל מה שהיה לך לפניו, ואת מה שאולי או לא יהיה לך אחריו, ולא תמיד המחשבות הללו מעודדות. אין ביטחון ב"עתיד טוב", ואפילו לא רק ב"עתיד טוב יותר". ולכן, כשההווה הנוכחי מבטיח לך עתיד שאולי יהיה בעייתי, לא פשוט להחליט.