מענה לשאלה בפורום - ד"ר רבקה נרדי

בוקר טוב!לפני כארבע שנים עברנו תאונת דרכים טראגית שבה נהרגה ביתי יחידתי דאז.בעלי נהג אך אני והוא איננו זוכרים דבר מהתאונה.לבעלי נשלל הרשיון לשבע שנים בתהליך של עיכוב הליכים ובהסכמתנו מתוך מחשבה שאיננו מוכנים לעמוד לדין על הרג ביתנו כי זה יגמור סופית את בעלי.בחודשים האחרונים חלה החמרה בהתנהגות של בעלי-אלימות מילולית:מקלל,צועק,עצבני והרגשתי שהפכתי לשעיר לעזאזאל בעיניו.יש לציין שבכל השנים האלו לא היתה טיפת האשמה גלויה או סמויה כלפיו אלא להיפך!!לפני מס חודשים בעלי חלם חלום בלהות ובו הוא נוסע את הנסיעה של התאונה ונרדם על ההגה וכשר התעורר ראה את אזור התאונה,הסתכל במראה וראה את ילדתנו הקטנה(נולדו לנו מאז 2 ילדים) במקום זו שנהרגה.זה גמר אותו ומאז הוא התנתק מימני לחלוטין ואומר שאני עדות חיה לתאונה והוא לא יכול לחיות עם זה ואיתי ואמר שאני והילדים עומדים בדרכו ושהוא רוצה לחיות לבד ושאינו אוהב אותי יותר.הוא עשה הכל כדי שאני אעזוב אותו וכאשר הוא ראה שאני איתנה לשמור על המסגרת המשפחתית הוא עזב להוריו.עד היום הוא סירב בכל תוקף לגשת לטיפול.לפני שבוע לאחר שיכנועים לא קלים הוא ניגש לפסיכולוג שנחשב טוב בתחומו.הפסיכולוג איבחן אצלו דיכאון(לפי דברי בעלי ששיתף אותי)והתאוריה שלו אומרת שבעלי רוצה להיות לבד כדי להרגיש עצמאות-העצמאות שנלקחה לו בפסילת הרשיון.לגבי,הוא הרגיש חסר ערך כאשר מטבע הדברים כל המטלות נפלו עלי ואני הייתי הדומיננטית בלקיחת הילדים,החזרתם,קניות וכל הסידורים.בעלי כבר שבועיים גר אצל הוריו ואומר שלא טוב לו אצל הוריו אך טוב לו לבד.הוא מאוד קר ומנוכר אלי וזה מכאיב לי מאוד.הוא טוען שהיה לו נעים מאוד לדבר עם הפסיכולוג.כרגע בעלי די בודד את עצמו מחברים,אינו מתקשר יותר מידי עם המשפחה ונראה שאיבד תחושה של זמן-הוא בטוח שהוא עזב את הבית לפני ארבעה ימים כאשר הוא עזב לפני כשבועיים.הוא מבולבל ואינו זוכר מי אמר לו מה...אני מאוד דואגת לו...האם טיפול פסיכולוגי(בלבד כי אינו מוכן לקחת תרופות)יוכל לעזור לו לצאת מהדיכאון?האם יש מצב שרגשותיו יתעוררו כלפי בחזרה וכיצד עלי לנהוג במצב כזה?הוא מדבר על גירושין ויש לנו שני ילדים קטנטנים...האם נכון לפרק את המסגרת כאשר הוא בדיכאון?אודה על תשובתך-אני אבודה...ליהי

ליהי היקרה,
ליבי איתך. סיפורך ריגש אותי עד דמעות. תהיי חזקה כמו שאת , ואת מאוד חזקה.מאחלת לך שהמצב ישתנה ויאיר לך ולבני משפחתך פנים.שבת שלום יקרה, וזכרי, כל מה שקורה, קורה מלמעלה..

ליהי. ברור שלשניכם לא פשוט בסיטואציה שאת מתארת. בעלך מתקשה להתאושש מהתאונה, וזה כל כך ברור למה.האם במקביל לכך שהוא הולך לטיפול, גם את הולכת? או שהלכת בעבר? זה נשמע לי מטען כבד מאוד לסחוב על הגב, במיוחד שיש לך שני ילדים קטנים לטפל בהם ולהיות שם בשבילם. במיוחד עכשיו, כשבעלך עזב את הבית, ואני סבורה שזה מעלה אצלך דברים לא פשוטים. אני גם משערת שאת יכולה במקומות מסוימות להבין אותו, לא? (תחושת האחריות הכבדה שלו, כי הוא זה שנהג).החזיקי מעמד ומצאי את המקום שלך לפרוק ולקבל תמיכה.

ליהי יקרה,
הפנית את שאלתך בעבר, ונענית על-ידי ד"ר רבקה נרדי. בדקתי, וראיתי שהגבת לתשובתה ולא נענית. הסיבה, סביר להניח, היא משום שהבעות התמיכה שקיבלת, וההתכתבות שלך עם הכותבת שם, הפריעו לנו לראות שנותרה תגובה שלך ללא מענה שלנו.משום כך, אני שב ופונה לגולשים שלא להביע דעה ותמיכה, בין היתר מהסיבה הטכנית הפשוטה שאז קשה יותר לנו לראות את התגובות של הפונים עצמם, והיכן נותרו תשובות ללא מענה.אסב מחדש את תשומת לבה של ד"ר רבקה נרדי לשאלתך, כולל שני הקישורים הקודמים,כאןוכאן, והיא תשיב לך ב"יום שלה" כאן.אני משוכנע שתיעני לשביעות רצונך, לפחות במידה שהדבר ניתן במסגרת המצומצמת של פורום באינטרנט. אחרי הכל, זו באמת רק עזרה ראשונה וסימון של כיווני חשיבה ופתרון אפשריים.