הורמון אהבה: סיבה או תוצאה?

אני מתעניינת בתהליכים ביוכמיים שמתרחשים במוח בהתנהגויות כלשהן ובמערכות יחסים בפרט.קראתי הרבה על זה אך , יש לי שאלה בעקבות משהו שקראתי ורציתי לדעת האם זה מבוסס מדעית:מקריאה של המאמר לא ידוע, הבנתי שמתבסס בגופנו הורמון אוקיסטוצין האחראי לנתינה ולתלות בין בני הזוג. לרוב מכנים אותו "הורמון האהבה" בין בני הזוג או בין האם וילדה.כמו כן הבנתי כי נוצר מנגון הגנה שמפחית את ההורמון הנ"ל ממערכת יחסים אחת למערכת יחסים אחרת לאחר פרידות נשנות וחוזרת. כך שבמערכת יחסים אחרונה האדם ימנע מהקשרות לאדם ש"יבלה איתו את שארית חייו". האם זה נכון? אם כך האם יש הבדל בין גברים לנשים? איך יהיה ניתן לשחזר את רמת ההורמון הנ"ל? האם זה על ידי נתינה מלאכותית קיום יחסי מין ועוד? האם זה אפשרי בכלל?חשוב לי לדעת אם הן מבוססות מדעית או שזו המצאה של אותו אחד שכתב זאת...תודה מראש על התייחסותאולה

אולה יקרה,
אכן, לא זכרתי שעניתי לך...Jראי, כל השאלה הזו של הקשר בין הורמונים לבין אהבה, היא שאלה מורכבת, שאני חושב שלפעמים מבלבלים בה את הסובב והמסובב (סיבה ותוצאה).אני לא מכיר את המאמר הספציפי עליו את מדברת, ואשמח לקבל קישור אינטרנטי, אם יש לך כזה. ובכל מקרה, נניח לרגע שהעובדות נכונות. כלומר, שעם כל קשר, יש ירידה בהפרשת האוקסיטוצין. האם זו הסיבה לכך שעוצמת הקשר קטנה יותר? אולי בכלל מכיוון שהאדם, גבר או אשה, בקשר שני-שלישי-המון פשוט רגיל ליצירת קשר חדש, ולכן מתרגש פחות, ואז מייצר פחות אוקסיטוצין? עד כמה שאני מכיר את הנושא, מחקרים בעיקר מראים קורלציות, אבל לא פתרו את השאלה מה גורם למה.האם התרגלות (דרך חיבורים נוירוביולוגיים במוח) גורמת, דרך ריגוש נמוך יותר, לפחות אוקסיטוצין (ולכן גם לפחות הנאה), או שהתרגלות גורמת לפחות אוקסיטוצין, ולכן לפחות ריגוש. נדמה לי שהאפשרות הראשונה מהשתיים יותר הגיונית.