מעגליות בזוגיות: דפוסי התנהגות

שלום,
אנסה מאוד לקצר...בת 28, נשואה כשנה וחצי, עם תינוק בן חצי שנה.לפני שהכרתי את בעלי היה לי חבר למשך 6 שנים. היתה לנו זוגיות מדהימה, אהבה מטורפת, הוא ממש העריך אותי והעריץ אותי אפילו אפשר לומר, וגם אני אותו, היה לנו כ"כ כיף ביחד והיינו באותו הראש- טיולים וכו. לאחר כחמש שנים הרגשתי שהאהבה החלה לדעוך לי וגם המשיכה. בתום 6 השנים לאחר שטס לטיול בחו"ל לחודשיים הבנתי שאני לא מעוניינת בקשר יותר ושאני איתו מתוך הרגל ונפרדתי ממנו. מאז ועד היום אני שלמה ומאושרת בצעד שעשיתי ובהחלטתי.היה לי משבר קטן מיד אח"כ עם בחור שלא ידע מה שהוא רוצה (או שידע טוב מאוד... :) אבל זה היה ממש למס' חודשים.ואז הכרתי את בעלי. הוא היה כמו מושיע מהבחור שאיתו היה לי משבר. מאוד חיזר (הודעות, טלפונים, פינוקים קטנים, הפגנת אהבה ומשיכה- למשך חודשיים ראשונים בערך בלבד) ולמרות היותו אדם יפה תואר חיצונית- לא היה ואין לו אגו בכלל והוא בחור מאוד צנוע, כן ואמיתי.בנוסף, הוא אדם ממש טוב. אני מרגישה שיש לי אמון מלא בו, נמשכת אליו מאוד, הוא בחור "של בית", אוהב מאוד להיות איתי ועם הילד ומיותר לציין אבא שותף פעיל ומדהים.הבעיה שלי היא שמאז שאני איתו חסר לי משהו. חסר לי ריגוש. חסרים לי הפרפרים בבטן. חסר לי המגע/ הליטוף/ המבט הזה בעיניים שמראה לי שהוא אוהב וכו'.אני ממש בוכה כשאני כותבת את הדברים האלה ואני חושבת שאם היו לי דברים רעים להגיד עליו כאדם/כבעל או כאב אז זה היה יותר קל.האמת היא שאין לי דברים רעים לכתוב עליו ואם אין שלמות בעולם, אז הוא באמת הכי קרוב לזה...יש לו את העניין גם שהוא נרדם בקלות ועייף הרבה מאוד (עובד קשה אבל גם כשישן המון תמיד יכול להירדם...).אני מרגישה שאני כמו פרח שנובל ונובל לאט לאט.אני כ"כ זקוקה לחום ולהפגנת אהבה, ואני כבר לא מדברת על קצת רק קצת רומנטיקה (שכבר ויתרתי עליה כי הוא לא שותף בעניין...).שנים כבר (כ-4 שנים) שאני מפנימה שאת היחס וההתנהגות של האקס לא אקבל ממנו ושהוא שונה ואני חשבתי שאני למדתי לקבל את זה אבל לא.הוא בעל אופי סגור וקר יחסית ואף על פי שחל בו שינוי מאז שהכרנו בזכותי ובזכות השיחות בינינו, עדיין זה לא מתקרב אפילו לקצה הקרחון של מה שאני זקוקה לו...אנחנו כמעט ולא צוחקים יחד... כמעט ולא משוחחים שיחות עמוקות...אני חייבת לציין שאני בחורה נאה מאוד, יש לי הרבה מחזרים וגם בהריון וגם אחרי הלידה הייתי כך, אני מטופחת, אני משכילה, אני חרוצה וכו'. והסיבה שאני מציינת את הדברים האלה היא, שלא משנה מה שאעשה- אמרח על עצמי קרמים, אריח נפלא וכו'- הוא מעולם לא יגיד לי איזה ריח מדהים או שיתן לי להרגיש שזה בכלל מזיז לו...הדבר האחרון שאני רוצה להגיד זה שמה שעוד יותר מחזק לי את התחושות האלה לאחרונה זה האח שלו וחברה שלו. הם זוג מדהים כבר מיום שהכירו וגם היום לאחר מס' שנים הם מוד קרובים ונראים מאוד מאוהבים. הפגנת האהבה שלו כלפיה היא מדהימה ואני שואלת למה אין לי את זה?? הם הרי אחים, אז למה מתנהגים כ"כ אבל כ"כ! שונה.לסיכום אני אגיד שאני יודעת מבחינה שכלית שהוא אוהב אותי או שכך אני משכנעת את עצמי... אבל מעולם לא הרגשתי את זה ואני מאוד מאמינה שאמורים להרגיש את זה. הרי חוויתי את זה בעבר!לא רוצה אף אחד אחר, אני באמת אוהבת אותו אבל אני מפחדת שעם השנים אני פשוט אמשיך לנבול עד שימאס לי.הצילו! מה אני יכולה לעשות?? האם בכלל אני יכולה לעשות משהו??השיחות לא עוזרות, הטיפוח החיצוני שלי וטיפוח הקשר לא מזיז לו...תודה רבה וממש סליחה על האורך...

דנה יקרה,
את מספרת על סוג של מעגליות בחייך, שאינה פשוטה. היתה לך זוגיות מדהימה ואהבה מטורפת, אבל היא דעכה לך בהמשך, וכך גם המשיכה אליו, ונפרדת ממנה. עכשיו את בקשר של כארבע שנים, ואולי יותר, שבו אתם נשואים כבר שנה וחצי, עם תינוק, והאהבה שלך דעכה והמשיכה דעכה גם. יש כאן דגם מחזורי שהוא שלך, אם את שמה לב. קל להסתכל על הקשר הראשון ולהזכר בזמנים הטובים שלו, אלא שכאשר את מדוכאת באשר לקשר הנוכחי, את נוטה לשכוח את התחושות הקשות שהיו לך בעת הדעיכה של הקשר ההוא. לפחות קשות עד כדי כך שגרמו לך לעזוב. מדוע התחושות שלך דועכות לאחר כמה שנים? קשה לדעת. יכול להיות שאת נוטה לקחת עניינים שהם לא לשביעות רצונך גם בקשר שהוא טוב (מה שהיה נכון בשני המקרים בתחילת הדרך), לא לפתור אותם בינך לבינו או בינך לבינך (אם הם בלתי חשובים, באופן יחסי), ולהעצימם עם הזמן, עד קשה לך כבר לפתור אותם בינך לבינך. למשל.אישך הוא אב ושותף פעיל ומדהים, לדבריך, אלא שכאשר מגיע שלב הדעיכה שלך, שלב זה מועצם על-ידי כך שאישך לא מפרגן ולא יודע לחזר ולהלהיב אותך. במצב כזה, קל לחפש סימנים לא טובים, ולהטיל בו את האשם. את משווה בינו לבין הקשר המדהים שיש לאחיו עם החברה שלו (קשר של שנים), אבל את היא זו שנשואה עם ילד משותף, והם לא. גם זה וגם זה יכולים לנבוע מהסתכלות שונה על החיים. כלומר, אם אחיו לוקח את החיים בקלות, הוא יהיה מסור פחות לבניית חיים משותפים, אבל עד שלב זה, לפחות, הוא יהיה מחזר מעניין ומרתק. זה כנראה מנוגד לגבר שלך שלוקח את החיים ברצינות. לטוב, אבל גם לרע. אני מעלה את זה כאפשרות שיכולה ליצור מצב כזה. אז מה עושים?אני לא מכיר את הזוגיות שלכם מעבר למה שסיפרת כאן. להיות עם תינוק בחצי השנה הראשונה זה חיים מייגעים ולא קלים. את נמצאת בזוגיות שבה חסר לך החיזור ושמחת החיים. ואני תוהה, מבלי לדעת, כי לא סיפרת לי, אם יתכן ששמחת החיים שלו (שאולי לא היתה מראש בשמים) מדוכאת בגלל שהוא מרגיש שאת מתלוננת כל הזמן, כאשר הוא מרגיש שהוא מאד "בסדר", ו"תורם" ו"שותף" ועושה בבית את כל מה שצריך, ומנסה להרגיע אותך ללא הצלחה, ונלחץ על ידייך. אם זה נכון, אז יתכן שאת מבקשת ממנו שיחזר אחרייך באופן לא נכון. כלומר, במקום ליצור אוירה נחמדה, שבה תעודדי בחיוך חם ובמגע, כל חיזור שלו, את מתלוננת על המקומות שבהם החיזור חסר. במקום ללמד אותו בדרך הנעימה, את מנסה ללמד אותו בדרך של הלקאה. אולי קשה לו להיות נחמד אליך, כשאת לא נחמדה אליו.אני לא יודע מה הסיבה האמיתית למה שקורה ביניכם דנה. אני מנסה לתת לך נקודה למחשבה, ולבקש ממך לקחת אחריות על חלק מהסיבות לאוירה שנוצרה. ביעוץ זוגי, הבנת הסיבות, המניעים והדינמיקה הזוגית, היא חלק מהתהליך. אם פגעתי, ולו חלקית, נסי לפעול לפי זה. אם לא, אולי תצטרכו יעוץ צמוד יותר.