מעבר למגורים משותפים: פחד מתקדימים

שלום,
אני ובן זוגי יחד מזה 9 חודשים, בעוד כחודש אנו עוברים לגור ביחד.אני מרגישה שלאחרונה אני קצת קטנונית וכל דבר קטן שהוא עושה מעצבן אותי. זה נוגע בעיקר לדברים של הבית- משאיר כלים בחדר, לא שוטף כלים שהוא משתמש בהם, לא מחזיר דברים למקום וכו'.אני יודעת שבקרוב נעבור לגור יחד וכרגע אני לא אומרת יותר מדי כי כשזה אצלו זה פחות מפריע לי וכשזה אצלי אני עוד יכולה להחליק את זה כי זה לא הבית שלו. אני קצת חוששת מה יהיה כשנעבור לגור יחד- ההרגלים שלו שונים לחלוטין משלי. ואני שואלת את עצמי, מי אמר שדווקא צריך ללכת ע"פ החוקים שלי? הרי אם זה מה שנוח לו גם אני יכולה ללכת לקראתו. אבל מצד שני זה לא הגיוני שרק אני אשטוף כלים או שאני אסדר אחריו כל דבר שמפריע לי שהוא לא החזיר למקום.ברור לי שנדבר על זה לפני המעבר וננסה להגיע לעמק השווה אך אני עדיין חוששת משום שאני יודעת שהרגלים קשה לשנות. בזוגיות הקודמת שלי גרנו ביחד וכל הנושא של משק הבית עלה לדיון לא מעט פעמים וזה היה פשוט סיוט ואני ממש לא רוצה שזה יחזור על עצמו.דבר נוסף שמפריע לי, אני מרגישה שלאחרונה נהייתי קצת חשדנית. למרות שהוא לא באמת נותן לי סיבה לחשוד. אבל אתמול ראיתי שהוא קיבל איזה הודעה ממספר שלא שמור אצלו וחשבתי לעצמי שאולי אחר כך אני אסתכל לראות מה היה שם ובסוף לשמחתי בחרתי לא לעשות זאת.אני שמחה שבחרתי באופציה הנורמלית, אבל למה בכלל חשבתי על זה? הרי הוא לא נותן לי סיבות לכך.שני הדפוסים הללו (גם של מטלות הבית וגם של החשדנות) היו גם בקשר הקודם שלי. למטלות הבית אכן הייתה סיבה אולם שניהם לא באמת נתנו לי סיבה לחשוד בהם. אני מבינה שבעניין הזה הבעיה היא אצלי ואני מאוד רוצה לפתור אותה.לרוב אני בן אדם מאוד קליל, חברותי וזורם, אך יש משהו במערכות יחסים שהופך אותי למעט יותר "כבדה" ומחפשת כל הזמן חיזוקים והוכחות לאהבה.אשמח לעזרתך!תודה רבה

(הודעה ללא תוכן)

ניצן יקרה,
אחד הדברים החוזרים על עצמם במעבר למגורים משותפים הוא הפחד הנוראי מתקדימים. - "אם נתחיל כך, אז לעולם זה מה שיהיה. האם זה מה שאני רוצה?" הפחד הזה, והחשש שאי אפשר יהיה "לדבר על זה" ושלא יהיה דיאלוג שפוי שבעזרתו אפשר לשנות דברים גם בהמשך, "כי קודם הסכמת, אז מה פתאום לשנות?" אכן מפריע במעבר הראשון לחיים ביחד.יש בזה משהו. אבל מה שפותר את זה זה יכולת השיחה של בני הזוג על אי הסכמות, על חיפוש פתרונות, ולא פחות חשוב, היכולת להתגמש. כפי ששאלת, ועם כל כך הרבה חוכמה: "מי אמר שצריך ללכת ע"פ החוקים שלי? הרי אם זה מה שנוח לו גם אני יכולה ללכת לקראתו." ומצד שני, את אומרת את מה שמהצד השני, וגם זה נכון. ואם אתם יכולים לדבר על זה בלי כעסים, ואם אתם יכולים לדבר על זה כאשר אתם יודעים שאתם והצד השני גם יחד מוכנים להתפשר כי הביחד שלכם הוא טוב, וכי יותר טוב לכם כשאתם ביחד ובנתינה הדדית. על התחושה הזו, של היכולת לנתינה הדדית, ושל נתינה עם מעט חשבונאות (קשה להיות לגמרי בלי זה, אבל אפשר ללמוד להיות שם ללא פחד), על זה אפשר וצריך לעבוד. בעיקר, את עם עצמך. בדרך כלל, כשאת כזו, יהיה גם לו קל יותר להגיע לזה.לגבי החשדנות - מסיבות כלשהן את מגיעה איתה אל הזוגיות. נדמה לי שאת מבינה שזה מפריע. נדמה לי שאת מבינה שזה עלול לגרום נזק. אבל - נכון. אם לא תדעי, גם אז יהיה נזק. לא קל להתמודד עם זה. צריך הרבה ביטחון והרבה שקט נפשי, והרבה ביטחון בעצמך גם שתדעי להתמודד עם כל מה שיקרה גם אם לא תעמדי על המשמר. זה הדבר היחיד שיכול לתת לך שקט נפשי מלא בהווה. קל זה לא, אבל הרווח המיידי שלך, בכאן ובעכשיו, הוא עצום.