מימדים של זוגיות: הבנה וקונפליקטים

שלום,
אני בת 29 נשואה שנה וחצי, פרודה חצי שנה.אני ובן זוגי ביחד כמעט 7 שנים היחסים שלנו ידעו המון עליות וירידות נפרדנו במהלך כל התקופה הזו 3-4 פעמים כשהארוכה ביותר היא חצי שנה (לפני הנישואים). אנחנו כן אוהבים אחד את השני למרות שאני כבר לא יודעת כמה מזה זה אהבה וכמה זה תלות, פחד, פנטזיה.במהלך השנת נישואים היו לנו כמה רבים ואז היתה תקופה ממש טובה שהרגשתי שהוא אהבת חיי ואז ריב גדול שהוביל לפיצוץ, רבנו על זה שהוא אמר לי שקשה לו בחיים (אני מאמינה שבאותו זמן הוא חיפש אוזן קשבת) ואני כעסתי על איך הוא יכול להגיד זאת כשאנחנו בתקופה הכי טובה שהיתה יכולה להיות לנו, הוא אמר שקשה לו שהוא לא איפה שהוא רצה להיות בחיים שלו ושהוא מצטער שאני הלכתי ללמוד ולא לעבוד בתחום שלי (החלטתי אחרי התייעצות איתו לעשות הסבה לראיית חשבון מלימודי הנדסת תעשייה וניהול) אחרי יום ניגשתי אליו להתנצל הוא לא קיבל את זה וכעס עלי נורא ולא דיבר איתי תקופה ארוכה שבמהלכה היינו כמו זרים, לאחר מכן טסנו לחופש לניו יורק ושם הוא רב איתי ליד כל המשפחה שלי שהזדעזעו מאיך שהוא דיבר אלי כשחזרנו לארץ כל המשפחה שלי אמרה לי להתגרש, הוא המשיך בלא לדבר איתי ולאחר עוד כמה ריבים עזבתי את הבית הוא חשב שאני משחקת איתו משחקים וכשאמרתי לו שאני רוצה להתגרש נפל לו האסימון והוא התחיל לחזר ולהגיד כמה הוא אוהב אותי ורצה להיות איתי אחרי חודשיים כאלה אמרתי לו טוב בו נחזור בנתיים היו לו בעיות בעבודה ועם כסף ובמשך שלשוה חודשים הוא ואני בקושי נפגשנו בקושי דיברנו שלא לדבר על מגע שבכלל לא היה ואז אמרתי די אני לא יכולה להמשיך ככה אני רוצה להתגרש ואז פתאום שוב הוא רוצה ומתקשר כל יום ובודק מה קורה איתי.חשוב לי לציין שיש לו כסף יש לו נכסים הוא בגיל צעיר עשה את הכסף ומאז הדרדר ובהשוואה לחברים שלו שהתחילו מלמטה ועלו והוא רק יורד לא בכסף כמו בסטטוס.כל פעם כשרבים איתו אין מגע הוא כועס ורק כשהוא נרגע הוא מוכן לדבר, זה כאילו הכל צריך להיות לפי ההחלטה שלו, וכשאני לוקחת יוזמה הוא מוצא איך להוריד לי את הבטחון לגבי כל מה שאני אעשה.הוא תמיד אמר לי ועדיין אומר שאני בוחרת במשפחה שלי ולא בו אני באה ממשפחה מאוד קרובה לעומת שלו.אני יודעת שהוא אוהב אותי אבל זה פשוט מרגיש שהכל קשה מדי.אני מצטערת על האורך ואשמח לכל תשובה אני פשוט לא יודעת אם כדי לי לתת לזה עוד צאנס סה"כ אני לא נהיית צעירה יותר ופשוט נמאס לי להיות עצובה

היינו ב 10 מפגשים ביעוץ זוגי והיא אמרה שיש לנו בעיות תקשורת.... לאחר מכן הוא החליט שהוא לא רוצה יותר ללכת.הפסיכולוגית אמרה שהוא חייב ללכת לטיפול, הוא בא מבית שמתייחסים לאמא כאילו היא סמרטוט וזה כל הזמן מפחיד אותי שיום אחד הוא והילדים שלי יתייחסו אלי כאילו אני סמרטוט

לילי יקרה,
יש לנו כמה מימדים שאנחנו זקוקים להשלמה בהם בחיינו. האחד הוא הזוגיות והמשפחה, אחר הוא החברה, אחר הוא המקצוע והבסיס הכלכלי, ואחר הוא הבריאות, ויש עוד. כאשר אחד מהם נפגע אנושות, אי אפשר להיות מאושרים גם אם האחרים מושלמים. את מדברת על בחור צעיר, שהבסיס הכלכלי והמקצועי שלו הוא מקור עיסוק חשוב ומקור חשוב לההערה העצמית שלו. כשהוא אמר לך שקשה לו בחיים, כנראה התכוון למימד הזה, שכן זיהה כבר אז את ההדידרדרות שתבוא. את ראית בזה פגיעה, כי את חשבת שהוא מבטל את הזוגיות והמשפחה, ולא ראית עד כמה משמעותי לו הבסיס האחר שלו, זה שנמצא בהתערערות ובסכנה. כאן היתה אי ההבנה שביניכם. העובדה שבשבילך הבסיס הזה (הן שלך והן שלו) משמעותי פחות ביחס לזוגיות ולמשפחה לא הופך את תחושותיו ללא לגיטימיות. הוא בנוי אחרת ממך. בהתאמה – הוא לא הבין אותך ואת נקודת המבט שלך, וכשנפגע, התקשה לתת יותר חשיבות לזוגיות שביניכם ולהשתמש בזה כמנוף להחלשת הפגיעה במימד האחר שלו. כפי שאמרתי, הוא בנוי אחרת ממך.התוצאה של אי ההבנות הללו היא שאתם כועסים מהר יותר על פגיעות קטנות מאשר במצב שבו יש ביניכם אמון מלא, והכוונה ב"אמון" היא שאת מרגישה שהוא מבין אותך ורוצה אותך כפי שאת, ושהוא מרגיש שאת מבינה אותו ומקבלת אותו כפי שהוא. ככל שעובר הזמן כך חוסר האמון גדל, ואתם מתרחקים רגשית זה מזה. מכאן הקושי שלי לתת לך תשובה ברורה. מה שעברתם היה בר תיקון. היום – אתם צריכים לדעת זאת יותר מאשר כל אחד אחר, כי זה תלוי עד כמה התרחקתם רגשית זה מזה, ועד כמה אתם נמצאים "במקום אחר" בראש, שאינו זוגיות.

לילי יקרה,
כרגע את אומרת שאתם פרודים חצי שנה. זה הרבה. אולי הייתם צריכים ללכת ליעוץ זוגי הרבה קודם, ולא כתבת באיזה שלב עשיתם זאת. אם את מרגישה שאת עדיין אוהבת אותו, ושהיית רוצה לראות עתיד איתו, דברי איתו ולכו ליעוץ זוגי. שוב. הפסקתם את הטיפול מוקדם מדי, ובשלב שאת נשארת עם פחדים ממה שהיא אמרה. יתכן שלכן בעלך הפסיק את הטיפול, כי הרגיש שהפסיכולוגית מזינה את הפחדים שלך ושהוא הופך להיות אשם. לכן, גם מבחינתו, היה צריך להמשיך את הטיפול עוד, כדי לפתור את הדברים וגם כדי לשחרר אותך מהפחדים הללו. זה אחד הקשיים בעבודה של יעוץ זוגי, כי זוג או אחד מבני הזוג יכול להחליט בכל רגע להפסיק את התהליך, ואין אפשרות לכפות המשך. לכן, על המטפל/ת להיזהר מאד באמירות כאלו גם אם הן נכונות, וגם אם הן מכוונות כדי לפתוח כיוון חדש לעבודה, כי ברגע שמשתחררת אמירה שכזו (על היחס לאמו), הבחור עלול לאבד אמון במטפלת, לכעוס עליה ולחשוב שהיא לוקחת את הצד השני, ולהחליט להפסיק את הטיפול.תצטרכי לחשוב מה לעשות הלאה. אם את מרגישה שזה מאוחר מדי, ושאת כבר כועסת מדי ומרוחקת מדי, וחסרת אמון מדי, הרשי לעצמך לעבור הלאה, להחלטה להיפרד. אני עוד לא בטוח שאת כבר שם. את מתלבטת. תצטרכי להחליט לאן לקחת את זה, אבל אם את חושבת שיש עדיין סיכוי (ולא היית מתלבטת לולא חשבת כך), לכו בכל זאת ליעוץ זוגי. או לאותה מטפלת שהיתה לכם (ואולי כדאי לך להראות לו את ההתכתבות בינינו, כדי שיבין מה ייתכן שקרה שם, ואולי יחליט לתת לטיפול שלכם צ'אנס נוסף) – או לאיש מקצוע אחר, ולבנות את התהליך מחדש. כי אחרת, אני חושש שאת לא תישארי שם לאורך זמן.