מודעות יתר לתנועות הגוף

משום מה, כשאני רוקדת עם בעלי אני מרגישה מבוכה מסוימת. מאז שאני זוכרת את עצמי קשה היה לי להשתחרר על רחבת הריקודים, ורק אחרי הרבה שעות של ריקודים ומוזיקה מתאימה הצלחתי להפתח, להתעלם מכל מי שמסביבי, להפסיק להשוות את הדרך שבה אני רוקדת לשאר וליהנות. ואני מאוד נהנית (בסופו של דבר). אבל עם בעלי (וגם עם חברים שהיו לי) אף פעם לא הייתי לגמרי משוחררת. וגם בעלי במידה מסויימת מעוכב בעניין הזה. הפעמים היחידות שזה הולך טוב זה אחרי שהוא שותה קצת ותופס ראש, ואז מחסומים נפרצים ואז אנחנו אפילו רוקדים יד ביד ומרביצים הופעה.בפעם האחרונה שרקדנו, אני דווקא התעלמתי מכל העולם והצלחתי קצת יותר להפתח אבל בעלי ממש לא. רק אחרי שהקפיץ כמה טקילות הוא נעשה יותר משוחרר והפעם זה ממש הפריע לי, שהוא צריך לשתות כדי להשתולל ברחבת הריקודים.שמתי לב שבעוד שזוגות אחרים רוקדים ביחד, מביטים האחד בשני, אנחנו כמעט ולא נוגעים אחד בשני וגם כשכן, די מובכים מלהביט האחד בעיני השניה. מאוד מפריע לי שהמחסום הזה עומד בינינו.ביום יום היחסים בינינו מושתתים על שיתוף, אמון וכנות, אין נושא שאנחנו לא מדברים עליו, גם אם קשה או לא נעים. שנינו עושים את עבודות הבית ומטפלים בילד ואני לא מבינה מה המשמעות של הריקוד ביחד, או אי הריקוד ביחד, בעצם. חשבתי ללכת לבדוק את זה עם מטפל, וגם חשבתי ללכת לחוג ריקודים ביחד ואולי זה הפתרון.אז מה העניין איתנו?

נירית יקרה,
יש לכם כנראה תחושה לא נוחה עם התנועות שלכם. העדר חופשיות בתנועה שמוגבר אולי בריקוד בשל "פחד במה", וגם אולי משום שריקוד הוא ביטוי תנועתי נטו. אני לא אומר שזו בעיה של תדמית ונינוחות פיזית, כלומר, של הגוף שלכם, כי יש אנשים שמרגישים מאד בטוחים בגוף שלהם, ובעיקר אם הוא מטופח מאד, אבל מרגישים מאד שלא בנוח "להזיז" אותו. המצב הזה של גמלוניות מסויימת, ומודעות יתר לתנועות הגוף, הוא בדרך כלל משהו שסוחבים מגיל צעיר. אימון בהחלט יכול לעזור, במצבי תנועה שונים. ריקוד הוא אחד מהם, אימוני קרב מגע הוא אחר, ואולי שניהם גם יחד, שכל אחד ייתן לכם בטחון בכיוון תנועתי אחר.שעורי משחק (במסגרת תאטרון חובבים) יכולים לעשות פלאים גם הם.