מהו בית נורמלי?

היי אני כותבת מרוב ייאוש וחוסר אונים ואפילו לא יודעת מאיפה להתחיל ומתנצלת מראש על האורך , אני נשואה לא באושר 3 וחצי שנים + שנה וחצי חברות קודם ויש לנו ילד בן שנתיים ושמונה חודשים , הקשר עם בעלי מעולם לא היה טוב ורוב הזמן לא טוב לי , הוא בן אדם מאד קשה שבא ממשפחה מאד מוזרה בלי חום בלי אהבה אנשים מאד קרים ומוזרים , אני באתי מבית בדיוק ההפך , המשפחה היא לפני הכללל והאושר חשוב יותר מהעושר , מהיום שהכרנו ראיתי שהוא "נכה רגשית" אבל היה נראה שהוא מחפש את המשפחתיות ואת החום וזה היה אתגר מבחינתי וזה היה נראה לי מעולה שבגלל שלא היה לו את זה הוא ירצה להיות אחרת , מה גם שהבסיס שלו היה נראה טוב , בסה"כ בן אדם טוב שקט אבל אפשר לומר שאם הייתי יכולה לחזור אחורה לא הייתי מתחתנת איתו כי היו סימנים לפני.לפני החתונה כאשר דיברנו על העתיד סיכמנו בע"פ בינינו שאנחנו נביא ילד ואת הילד הבא אחריו נעשה לא בהפרשים קטנים ושזה יהיה בערך 3 שנים הפרש מסיבות אישיות וכלכליות בעיקר .אני רציתי מיד לאחר החתונה ילד והוא רצה לחכות קצת הבנתי כי לא ניתן להלחיץ בעניין הזה והסכמתי, בימים שלאחר החתונה שהיו מדהימים ומלאי אהבה הוא אמר לי שאפסיק עם הגלולות ולמזלי ולהפתעתי נקלטתי להריון בחודש הראשון , שמחתי מאד אבל הוא לא, הוא ממש נכנס ללחץ וביקש שאעשה הפלה , עברו עליי ימים קשים אבל לא ויתרתי ובסוף הוא השלים עם זה (חייבת לציין שלא אסלח לו בחיים על זה ואין יום שאני לא חושבת על זה) בננו היקר נולד ואהבה גדולה הייתה ביניהם בחודש הראשון אבל בהמשך היחסים ביניהם נהיו מאד מורכבים כמובן שהוא אוהב אותו מאד אבל הקשר ביניהם גרוע הבן שלי מלא כעסים על אבא שלו (מדהים כמה שילדים מבינים הכל) כמובן שיש ביניהם אהבה של אבא ובן אבל יחסים מאד מורכבים , ויש לו העדפה ברורה לאמא בלבד.נוסף לזה היחסים בינינו גרועים הוא נוהג כלפיי באלימות כלכלית סמויה , הוא דורש שאעדכן אותו על כל סכום שאני מוציאה "סתם כי הוא רוצה לדעת" וגוער בי על כל דבר שאני מעיזה לקנות לעצמי בלי לשאול אותו , כל שבוע כשמגיע יום הקניות בסופר זה ריב והוא לא מבין איך שוב סופר אחרי שהיינו שבוע שעבר (??????????) , יש לו איזשהי בעיה כנראה שהוא רוצה להראות שליטה בעניין הכסף אני עובדת כמובן , אבל הוא המפרנס העיקרי וכל הזמן דואג להזכיר את זה ומנסה לגרום לי להרגיש נחותה.אני חייבת לציין שאני בת 28 , יפה ואינטליגנטית .בנוסף לכל זה הוא כל הזמן כועס ורוגז הוא לא יודע להנות משום דבר בחיים ורק עסוק במה שרע לדוגמא הוא כל הזמן מוטרד מזה שאין לנו בית (4 קירות) במקום להודות על מה שיש לו שזה עבודה טובה , אישה טובה , ילד מדהים וחכם , הוא לא אוהב לצאת מהבית כל שבת אנחנו בבית ואם יוצאים אז זה אחרי ריב ענק , כל הזמן צריך להניע אותו לעשות , להניע אותו לדבר , להניע אותו לחיות , הוא עובד במשמרות בכל ימות השבוע כך שהחיים שלנו לא מתנהלים רגיל אבל גם כשהוא בבית הוא לא יודע איך לאזן את זה הוא כל הזמן במחשב או עסוק בטלפון שלו או ישן , אני כל הזמן צריכה להעיר אותו ואני נמצאת בעמדה של "מציקה" , אנחנו פשוט כל הזמן רבים אין לי יום של נחת , אין לי כתף להישען עליה , אין לי חבר , אנחנו לאחרונה גם כבר בקושי מקיימים יחסי מין , היינו בטיפול לאחר שכנועים רבים מצידי אבל לאחר כמה פגישות הוא אמר שהוא לא מעוניין יותר ושהכל יהיה בסדר אבל זה ממש לא קורה המצב נהיה גרוע יותר מיום ליום. הוא לא מוכן להתגרש אבל גם לא עושה שום דבר לתקן , כשאני נשברת ובוכה או מאבדת את שפיותי מרוב תיסכול ועצבים הוא מחבק ומבטיח שישתנה אבל לאחר יום חוזר להיות אותו דברמה ששבר אותי בימים האחרונים זה שהוא לא רוצה " כרגע" עוד ילדים , נכוווווווווון שזאת טעות נוראית אם אביא איתו עוד ילד אבל אמרתי לעצמי שאם כבר אני "תקועה" איתו אביא עוד ילד כי אני ממש רוצה והבן שלי כבר ממש זקוק לחברה ועצוב לי שיגדל לבד, לפני כחצי שנה אמרתי לו שאני מעוניינת בעוד ילד לאחר ויכוחים רבים הוא זרם עם זה ולהפתעתי לא נקלטתי להריון חודש אחרי חודש , לאחר כמה חודשים פנתי לרופא נשים שאיבחן איזשהי בעיה ונתן לי טיפול ומעקב ומן הסתם קיום יחסי מין ביום הביוץ אך בדיוק אותו היום בעלי החליט שהוא לא מעוניין כרגע בילד הרגשתי סכין בלב , כאב נוראי על כך שהכנסתי לגוף שלי מלא כדורים בדיוק בזמנים שצריך וברגע האמת קיבלתי סטירה ממה שאמור לתמוך בי , לאחר ריב קשה מאד בשיחת השולם(שהייתה אחרי הביוץ) הוא אמר לי טוב בסדר , התחיל חודש חדש ורופא הנשים שלי בטוב ליבו לקח אותי כאתגר ויוצא מגידרו ע"מ שנצליח הוסיף טיפול חדש והבטיח לי שהוא יעשה הכל ע"מ שנצליח ואפילו הוסיף זריקות שהזרקתי לבטן (בעלי הלך פיזית לבית המרקחת וקנה לי את התרופות שהן גם יקרות יש לציין) ושובבב הגיע היום הגורלי ושוב הוא לא רוצה ילדים כרגע.הפעם סכין בלב זאת הגדרה עדינה למה שהרגשתי רציתי למות , השתוללתי כמו חולת נפש רציתי שהוא ימות מהכאב שהוא מעביר אותי , אין לי ספק שלא ניתן לכפות על בן אדם ילד וששני בני הזוג צריכים לרצות אבל הוא אף פעם לא ירצה כי הוא לא מסוגל להכיל ולאהוב אף אחד ואין לי ספק שהדברים לא קורים סתם ויש סיבה לכל דבר ושאני מקבלת הכוונה אבל יחד עם זאת מלאה בצער , אני כמהה לילד נוסף כמו כולם מסביבי שחיים חיים רגילים וכבר מזמן צירפו אח לילד שנולד יחד עם בני , גם הייתי יכולה להגיד טוב אז נחכה קצת ונראה מה יהיה אבל זה שיש לי בעיה שתקשה עליי להיכנס להריון גורם לי ללחץ עוד יותר קשה.יחד עם כל מה שאמרתי שזה נשמע נורא יש בו גם דברים טובים ויש גם רגעים יפים ובתוך תוכי אני אוהבת אותו אבל יחד עם זאת שונאת אותו שנאה נוראית , אם מהצד הייתי קוראת את מה שכתבתי הייתי מיד כותבת תעיפי אותו קיבינימט אבל בפועל זה קשה אני לא יודעת מה עושים איך עושים , איך אסתדר כלכלית , איך הבן שלי יגדל להורים גרושים ואני אצטרך למסור אותו כל שבת שנייה (יש בינינו קשר מאד חזק) איך אחיה כגרושה איך אקים פרק ב' אם בכלל , אני מתה מפחדאני "אבלה" על כך שאני יודעת את התשובה אבל כל כך רוצה לשמור על המסגרת הקיימת ולשמור על הנישואים שלי ועל זה שהבן שלי יגדל בבית נורמלי אבל יודעת שזה במחיר של חיי מירמור תיסכול ופשרותמה עושים ????? אני אשמח לשמוע עצה

מישהי יקרה,
את כותבת שאת רוצה לשמור על המסגרת הקיימת, ולשמור על זה שהבן שלך יגדל בבית נורמלי. האם את מוכנה להגדיר לי מהו בעינייך "בית נורמלי"?

בוודאיבית נורמלי בעיניי הוא בית נעים שבו יש כבוד ואהבה , המשפחה היא ערך עליון ובמקום הראשון , הורים שמסתדרים ורגועים ופותרים מחלוקות בדרך יפה ונעימה , חברים טובים , עובדים בשיתוף פעולה ומגדלים את הילדים בכיף ובאהבה .זה בגדול , ואני מניחה שאתה שואל כדי להמחיש לי עד כמה שאני רחוקה מזה , אבל האם לדעתך ישנה אפשרות לשנות את המצב הזה?

מישהי יקרה,
כן. הבנת נכון את השאלה שלי. ולכן, עכשיו גם את שואלת שאלה אחרת, חשובה לא פחות. קודם שאלת, האם להישאר או ללכת? עכשיו את שואלת: האם אפשר לשפר במצב הנוכחי, מה שאומר לי שאת בעיקר רוצה לדעת אם יש תקווה, ומוכנה להירתם לפעולה, אם זה אפשרי.כנראה שלא לבד.כלומר, הפער ביניכם, ובעיקר כנראה מאבקים על מי יותר חזק, בין אם הם משניכם ובין אם הם של אחד מכם, עמוקים מכדי להגיע לפיתרון אפשרי במסגרת עצמאית שלכם. את מבינה שניסית, את ממורמרת וכבר נוטה שלא להאמין בכך שהוא ישנה משהו, ובעיקר בכך שאת יכולה לסמוך על הסכמים מן העבר, ועל הרצון שלו שיהיה לך טוב. מה שניסית בעבר לא עובד. העוצמות הרגשיות שלך בתגובה, גם הן חזקות מאד, וגם הן משפיעות על שניכם. עליך, כי זה רק מעצים את ההשפלה ואת חוסר הביטחון, ועליו - או כי זה מחזק את התדמית שלו בעיניו, או שבכך הוא מצדיק, לכאורה, את טענותיו כנגדך, ואת אי הרצון שלו לסמוך על כך שאפשר לחיות איתך חיים "נורמליים", כפי שהגדרת יפה ונכון. כך או כך, באופן כלשהו, זה משרת גם אותו, לפחות בטווח המיידי. וכאן הקושי: בטווח הרחוק, שניכם ניזוקים, ובכל זאת ממשיכים ללכת במסלול המזיק שלכם, כי איכשהו, בטווח המיידי, זה מה שנראה לכם נכון לעשות. לכן, אם אתם באמת רוצים לשנות, אתם חייבים ללכת לטיפול. זה לא יבטיח הצלחה, אבל לפי מה שאת מתארת, אני לא רואה שאחרת תצליחו.ובמצב זה, אני מעמת שוב את השאלה שלך אם להישאר איתו בכל זאת, עם המשאלה שלך לבית נורמאלי. ללא טיפול זוגי, את נשארת עם הצורך לבחור בין שתי אפשרויות רעות, ולבחור את הפחות רעה מביניהן. חשבי היטב לא רק עליך, אלא גם על הילד שלכם. זה שישנו. האם לא מגיע גם לו בית נורמאלי? או לפחות הרבה יותר נורמאלי ממה שיש לו עכשיו?