מה מונע ממך? - פורום זוגיות

שלום
וברכה,לאחר נישואים של 20 שנה ושני ילדים, בעלי התנתק ממני כמעט לגמרי בחצי שנה האחרונה. הוא חי בבית בנפרד ממני והתקשורת היחידה היא פונקציונלית (קניות, טכניים). לאורך השנים הפריע לי מאוד שהוא אדם לא תקשורתי, לא משוחח, לא מפרגן וההתנהלות שלו מולי ומול הילדים היתה ריקה מתוכן. הוא ראה עצמו מפרנס, לוקח לחוגים וכדו'. הוא אדם המתקשה לנהל כעסים, מתפרץ, מתלונן כל הזמן ומאשים תמיד אותנו בכל דבר שקורה. לפיכך, כשהמצב היה בלתי נסבל בקשתי שילך לטיפול. הוא סרב אך בשלב מסויים התרצה והלך מס' פגישות והפסיק. הפגישות לא התייחסו כלל אליי או אל הילדים אלא לאביו שהיה נוקשה כלפיו בילדותו. לאחר מכן, כפי שציינתי הפסיק את הטיפול. בקשתי מאוד שימשיך ולא הסכים, טען שהגיע למסקנה שלא צריך טיפול. באותה תקופה בטרם אחד החגים, אמו הנוהגת להתערב בינינו, החלה ללחוץ שיבוא לחג. אני החלטתי שאני לא הולכת לשום מקום בטרם ניישב את הדברים בינינו אשר לא טופלו במהלך השנים כשאני סופגת את מצבי הרוח המשתנים שלו. הוא זעם שאנו מפרים את בקשת אמו, והחליט מאז לא לדבר איתי אלא בעניינים טכניים או הילדים. כשהצעתי כי ניפרד, הוא טען שהוא ממשיך לגור בבית בחדר משלו, בנפרד ממני וכך נוח לו. בפועל הוא עושה מה שרוצה, עוזב בחגים והולך להוריו ואנו נותרות בבית. וכאילו חזר לימיי הרווקות (להוציא העובדה שהוא מפרנס). בבית הוא בעיקר צופה בטלוויזיה או ישן. המצב עבורי הוא בלתי נסבל. אני ממש בודדה וכואב לי גם על ילדיי שחווים את המציאות הזו. כל ניסיון לשוחח אתו לא צלח, הוא רק צועק למה לא הלכנו בחג לאמו. יש לציין כי לאורך השנים משפחתו בקושי תקשרה אתנו והתומכים העיקריים היו הוריי. כמו כן, ההתנהלות של נתק, אפיינה אותו לאורך השנים גם עם אחרים. זו הדרך שלו, הוא לא משוחח אלא מי שלא עושה מה שהוא רוצה, הוא "מוחק" אותו, כדבריו. אני מתלבטת איך להמשיך מכאן?תודה רבה מראש

דריה יקרה,
לפי מה שאת כותבת, נראה לי די ברור שהחיים שלכם ביחד הם בלתי נסבלים. מה עוצר בעדך לקבל החלטה?

שאלה טובה. אני מרגישה מנוצלת. מרגישה שהוא שבר לי את הכל, אבדתי בגלל זאת הרבה. יש צד שקשה לי להשלים שהכל היה לריק.במקביל יש לי ילדים, מרגישה שמגיעה להם משפחה שלמה כמו שלי היתה בילדותי.וגם- חשוב לי להסביר את המקום שלי.

דריה יקרה,
אני שמח שאת עונה לי. זה חשוב.אני מבין שאת חושבת שלילדים שלך מגיעה משפחה שלמה, כמו שלך היתה בילדותך. שלוש שאלות, אם כך:האם זה מה שיש להם?מה נדרש כדי שזה יקרה?האם זה אפשרי?

ערב טוב,תודה שאתה משיב לי, אני מאוד מעריכה שאתה עוזר לי לחשוב.האם יש להם? לתומי חשבתי שכן. במהלך השנים למרות הקשיים הזוגיים, עדיין ניהלנו בית. בשלוש שנים האחרונות בעלי לא תקשר עם משפחתו כלל. הוריי תמכו וקבלו אותנו ואת ילדינו מכל הלב והיוו דוגמא מעולה ליציבות ואהבה. הוריו פנו אליי ובקשו עזרתי להשלים ביניהם ובעצם אני והוריי התגייסנו לגשר ולפשר ואף (לצערי בדיעבד...) הצלחנו. מכאן נוצר סחף שלא ידעתי לצפותו ולכן גם לא להיערך אליו. במקום להודות לי, להעריך אותי, הם החלו לחזר אחריו ולצפות שלאחר כל הנתק, הוא יהיה אצלם ואיתם. והוא, שהיה "הילד הדחוי" נהנה מכל זאת. הוא החל להגיד להם שהוא רוצה ללכת אליהם כל שבועיים לשבת וכמובן חגים ולנייד אותנו הלוך-חזור בהתאם לכך. אמו היתה "הבוחשת בקלחת" שכל הזמן התקשרה אליו ושיכנעה אותו לצאת נגדי אם אני לא באה אליהם. לפתע איש לא התקשר אליי יותר והם הסיטו אותו אך כמובן הבחירה היתה שלו וכך בחר. הוא הפסיק לדבר איתי וזכה לאהדה ממשפחתו על שהוא "מעדיף אותם" אחרי 20 שנה.לכן הייתי אומרת כי הנדרש היה שלא אמהר כל כך להיות המגשרת, בלי לחשוב על ההשלכות אבל זה כבר נעשה. הייתי רוצה שהוא יקשיב לי, אולי דרך טיפול זוגי, אולי מישהו אחר יצליח לשקף לו שגם אני קיימת כאן. אך זו הבעיה. הוא אדם שמסרב להקשיב. מבחינתו- תעשי מה שאני אגיד או שאני לא מתקשר. ילדים צריכים לראות דוגמא של תקשורת, שיח ואפשר לדבר גם כשקשה או כשרבים. לבעלי יש תכונה להתנתק כשיש קושי (גם אם ילד לא מציית הוא מתנתק, גם אם יהיה מינוס בבנק הוא מתנתק) הוא לא פותר דברים ולא מתמודד אלא בורח וכועס שהזולת לא מתקן עבורו הכל. הייחוס שלו תמיד חיצוני- כולם אשמים, כולם אכלו לי, שתו לי...(כך היה בעבר מול הוריו וכך גם אם יגיע לחתונה של 500 איש והתפריט לא לטעמו, זה נגדו. ולא יעזור שתסביר לו שזו המציאות-נתון).לכן לגבי האם זה אפשרי? שוב, אם ינסה להקשיב ולא להיות מוצף בכעס-זה אפשרי. אבל אני לא יודעת איך להגיע לכך, בפרט שהוא מקבל חיזוקים לדרכו ממשפחתו, והוא שהיה תמיד הדחוי שם, מרגיש שהוא פועל נכון וכך הם אוהבים אותו יותר.תודה רבה רבה

דריה יקרה,
אם זה בסדר לך, אני ממשיך ובוחן את הסבלנות שלך איתי...כי האמת היא שלא ממש ענית לשאלות שלי:א. האם יש לילדים שלך עכשיו תחושה של משפחה? (לך, אני יודע שאין).ב. מה נדרש כדי שתהיה להם וגם לך תחושה שכזו?התשובה שנתת, לגבי מה שהיית צריכה לעשות בעבר, אינה רלוונטית לעתיד. האם תוכלי לחפש תשובה לשאלה האםאתיכולה לעשות משהו שיוביל לכך שתהיה להם ולך תחושה של בית?ג. האם זה אפשרי?גם כאן, לא ממש חפרת לעומק. אמרת כן, אם ינסה להקשיב, ולא יהיה מוצף בכעס - כלומר, אם הוא ישנה משהו, שבינתיים לא קרה. לכן, אני מחוייב להחזיר את התשובה אליך: האםאתיכולה לשנות את המצב (כלומר, כאשר הוא לא ינסה להקשיב, ולא יעשה דברמיוזמתו)? האם זה אפשרי?

תודה לך על הסובלנות והסבלנות.כרגע אני חושבת שלי אין תחושה משפחתית כפי שהייתי רוצה ומאמינה שצריך. לילדיי יש תחושה של שני הורים הדואגים לצרכיהם אבל לא של משפחה במובן השייכות, כך נראה לי. יש הרבה חוסר בהירות וחוסר וודאות.אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות היות ואני יודעת לשוחח, לחשוב ביחד, אני לא יודעת מה לעשות כשלא משוחחים וכשמסרבים להקשיב לי. בגלל זה אני מרגישה בדרך ללא מוצא. אני מרגישה מאוכזבת, מנוצלת שכל עוד משפחתו דחתה אותו הוא נתלה בי ובהוריי, נבגדת. באמת שאני לא יודעת איך להתקדם.

דריה יקרה,
נדמה לי שעשינו התקדמות חשובה. בפנייתך הראשונה היית עסוקה בעיקר בכעסך על בן זוגך, על הקשיים שהוא יוצר ועל כך שהוא לא משתף פעולה בניסיון להגיע לפתרון זוגי כלשהו. שלא לדבר על כפיות הטובה שלו - מה שכתבת באופן ברור יותר במכתבך השני. הפעם היית עסוקה פחות בכעס, ויותר בהשלכות של העובדה המצערת שאת היא זו שצריכה לקחת אחריות, להבין מה את רוצה, ולהתמודד עם זה. העובדה שאת אומרת שאת לא יודעת איך, לא צריכה להרתיע אותך. לפחות הגעת למסקנה שאת צריכה לעשות זאת, וזו התקדמות מאד משמעותית.עכשיו, מן הסתם, קיימות שתי אפשרויות:האפשרות האחת, להתחיל לחשוב על פתרונות יצירתיים בעצמך, כי האחריות היא שלך, וכי את יודעת מה את רוצה, אבל גם מה את יכולה ומה את לא יכולה להשיג - ושאחד הדברים שאת לא יכולה להשיג הוא את שיתוף הפעולה שלו. לפחות לא באופן ובכלים שבהם ניסית להשיג זאת עד עכשיו. זה לא אומר שאת לא יכולה, אלא שאת צריכה לחפש דרכים אחרות, יצירתיות יותר אולי, אולי עם הרבה פחות כעס (כי, כפי שראית, הוא מפריע לך לחשוב נכון), ולבחון אותן אחת לאחת.את האפשרות השניה יש להפעיל אם וכאשר את לא מצליחה להגיע למשהו משמעותי בעזרת האפשרות הראשונה - אם את לא מצליחה להגיע למשהו משמעותי לבדך, הגיע הזמן להתחיל לחפש עזרה חיצונית, למשל, חברים ובני משפחה - משהו שצריך לחשוב היטב גם על ההשלכות של זה וגם על מה תרצי מהם, עצה או עשייה. ואם גם זה לא מסתדר או בלתי אפשרי, אזי סיוע מקצועי - שיעזור לך גם להרחיב את נקודת המבט שלך עוד יותר, מעבר למה שהתחלתי לעשות איתך כאן, ולבחון את אפשרויות העשייה שלך קודם כל במסגרת הזוגית, כל עוד את רוצה את זה, וללוות אותך בניתוח האפשרויות האחרות, בכדאיות ובדרכים לממש אותן, ואולי גם בתמיכה ובבניית האומץ לבצע, אם שום דבר אחר לא מסתדר כפי שרצית במסגרת הזוגית. גם זה חשוב, עם כי עוד לא ממש הגעת לזה במחשבה שלך.

תודה רבה על העזרה והצגת הדברים כפי שכתבת.האמת שהכלים שאני יודעת של שיחה, הקשבה, מחשבה לא נותנים לי מענה וזה באמת הקושי, גם כעת אך גם באופן כללי בכל מערכת היחסים הזו.אני רואה אותו הולך לבלות בשבת עם משפחתו, עם ילדיי אחיו וזונח את ילדיו שלו. זה כואב לי מאוד. זה כבר לא רק תקשורת לקויה, זה ממש ריכוז עצמי כאילו רכשת לך את המשפחה האבודה משכבר הימים וכל מה שבנינו עד כה 20 שנה לא שווה כלום. כואב לי על ילדיי מאוד.לצערי כעת אני לא עובדת וכפי הנראה זה גם תרם להתדרדרות. הוא היה רגיל שאני עובדת (חלק ניכר מהשנים כמשכורת עיקרית וגבוהה משלו) וכעת החלטתי לשנות כיוון מקצועי וללכת ללמוד משהו אחר.אני הייתי ב"חוזה" המקורי, המטפלת, הדואגת, המכילה, המסדרת לו הכל, הפותרת הכל. הגיע הרגע שבחרתי "להתפטר" מהתפקיד המעיק הזה ולראות גם את עצמי. זה לכשעצמו לא התאים לו. ולפתע הוריו ואחיו נראים מזמינים מתמיד. אין להם דרישות כלפיו, הם מפרגנים לו ורואים אותו כמסכן שזקוק לידם המלטפת, בעצם, התפקיד שאני ברחתי ממנו...(לאורך השנים הוא סיפר לי כיצד הוריו פגעו בו וכך אני ומשפחתי הכלנו אותו).אני תוהה, לו כעת היה לי כסף, אפשרות לקנות דירה, האם הייתי רוצה להישאר אתו? אני חושבת שהייתי יותר חזקה ועצמאית והייתי קובעת עובדה- או ניסיון להידברות דרך טיפול זוגי וכדו' או שנפרדים. הבעיה שכרגע אין לי כלל משכורת (לראשונה בחיי) ואם אתגרש לא יהיה לי כלום. הוא יודע זאת ומנצל זאת, למעשה. בעצם בפעם הראשונה "שהתחלפנו" ביכולות , הוא בחר לברוח. אבל הוא לא באמת הולך אלא נשאר בתנאים שלו. הוא טוען שהוא חי בבית כי אין לו אלטרנטיבה בינתיים אבל מבחינתו הוא חופשי לעשות מה שבא לו.אני מאוכזבת כי את הפן של חוסר המחוייבות וחוסר האיכפתיות לא הכרתי בו. אני מגלה אדם אחר משחשבתי, זה שאמר לי שאני הכי חשובה, שכל מה ששלו -שלי וכו'.הוריי דברו עמי רבות, אבל הם לא יכולים לבחור עבורי. הם היו שמחים לו היינו נפרדים לאור הנסיבות. הם כואבים מאוד וקשה לי להכאיב להם עוד. הם עוזרים לי עם הילדים ככל יכולתם אבל מעבר לכך אין בידם לעשות. הם ניסו לדבר איתו ולא רצה לענות להם, ניסו לדבר עם אביו והוא לא התייחס.בקיצור, אין לי רעיון יצירתי כפי שהצעת. ניסיתי לכתוב לו מכתב. ניסיתי להעלות רעיון לדו שיח באווירה נעימה, ניסיתי לבקש , להציע, באמת שקשה לי להתחרות, בנופת צופים ללא כל דרישה של משפחתו. בעלי היה ילד שאביו התעלל בו קשות, אמו התעלמה וכעת כל מה שהוא רואה איך כולם רצים אחריו. אני הייתי רק המגשרת...

דריה יקרה,
עשית ניתוח מעניין וחשוב של מה שקרה לכם. אני לא יכול לדעת עד כמה הוא מדוייק, ומה חסר בו מנקודת מבטו של אישך, אבל הוא נראה בהחלט מעמיק ועם הרבה מחשבה, וזה מעולה כהתחלה לעבודה שאת עושה עם עצמך.אם כך, ראשית: זה בסדר. תמשיכי לחשוב. יתכן שבמשך הזמן יעלו רעיונות נוספים. - אני מציע שתניחי לזה עכשיו איתי, אבל גם שתחזרי שוב בעוד שבוע, בפנייה חדשה (אחרת אני עלול לא לראות שהמשכת כאן), וכתבי אם אולי עלו לך פתרונות ומחשבות חדשים עד אז. כי לפעמים, כשהדברים נמצאים באיזה שהוא מקום בראש, גם אם לכאורה הוא נראה רדום, הראש ממשיך לעבוד. לפעמים יוצא מזה "אאוריקה" (מצאתי!), ולפעמים רק קצה חוט.אני גם מבין את הקשיים המעשיים שלך: במשך שנים רבות נשים לא יכלו להרשות לעצמן להתגרש, בשל המצב הכלכלי, כאשר אם היה כסף, הוא היה אצל הגבר. בחברה המערבית זה הלך והשתנה במהלך המאה ועשרים, ואז נוצרו שלוש קבוצות של נשים שהיה להן רע במסגרת הנישואים: אלו שיכולות להרשות לעצמן ויוזמות גרושים (מרבית הפניות לגרושין מגיעות מצד נשים! -- גברים, מן הסתם, יכולים להרשות לעצמם יותר חופש במסגרת הנישואים, גם כשרע להם, ונוטים פחות להתגרש), אלו שיכולות להרשות לעצמן ולא מתגרשות כי לא רצו לרדת במעמד הסוציואקונומי שלהן, על היתרונות החומריים שלו עבורן ו/או עבור הילדים שלהן, ואלו שרוצות ולא יכולות להרשות לעצמן להתגרש. ההבדל בין קבוצה לקבוצה אינו רק הרכוש והכסף שיש להן, אלא גם אופי החיים הכלכליים והחברתיים שהן מוכנות להיות בו. המשיכי לחשוב, ונראה מה תרגישי בעוד שבוע.

בסדר גמור, תודה רבה