מגורים משותפים: מתי זה נכון?

שלום
ד"ר חסון,הרקע: אמצע-סוף שנות השלושים לחיי. גרושה+1 ילד עם משמורת משותפת. טיפוס בודד וחששן לעתים. גרה בחו"ל.לפני מספר חודשים הכרתי בעבודה בחור, ופיתחתי אליו רגשות שלא הרגשתי *המון* זמן.גם הוא התעניין בי, והתחלנו לצאת, אבל מהר מאוד הוא חתך את זה, לא לגמרי בטוחה למה. קצת "רדפתי" אחריו שיסביר לי למה, והוא אמר לי מלים קשות.עבר זמן... הרגשות שלי התמעטו אבל לא נעלמו לגמרי. ואז יום אחד, פוף, הוא מציע לי שנשכב. הסכמתי. זה לא התפתח מעבר לכך. ואז זה קרה שוב. מהדרך שהוא מסתכל עלי מאז (תופסת אותו בוהה בי בעבודה ומחייך וכו) הסקתי שיש לו רגשות מסוימים כלפי אבל שוב לא קרה הרבה.ואז הוא הציע הצעה מטורפת: שהוא ישכור ממני חדר בבית שלי. אין לי יחידה נפרדת, ולמרות שתהיה פרטיות מסוימת עדיין יהיה "חיכוך" בינינו. ברור לי שהמניע העיקרי שלו בבקשה המוזרה הזאת זה לחסוך כסף (השכירות מאוד גבוהה בעיר שאנחנו גרים בה).הסברתי לו שזו סיטואציה שעשויה לגרום לי להסתבך רגשית אבל הוא לא ירד מזה.אני בדילמה. מצד אחד זו הרפתקה שתוכל להכניס פלפל לחיים שלי. וגם לעשות קצת כסף. מצד שני, אני רואה כאן פתח לפגיעה , להסתבכות עם הגרוש שלי ולמבוכה מול הילד שלי .מה דעתך? לסרב וזהו?

סנדקית יקרה,
צאי רק לרגע מהרגשות. tנכניס אותם עוד רגע בחזרה. נתאר מצב אחר לרגע. פגש בחור, נוצר ביניכם קשר. כמה מהר תסכימי למעבר למגורים ביחד?עכשיו, נבחן את ההבדלים: אמנם את מרגישה משהו כלפיו, אבל את לא בטוחה בדיוק אם הוא רוצה זוגיות איתך, כי הסימנים לכל הכיוונים, אבל רובם לכיוון של לא רוצה זוגיות, אלא רוצה לנצל את המשיכה שלך אליו. למה? – כי הוא היה יכול לחזר אחרייך, להראות לך שהוא רוצה אותך, ובהמשך – לאחר קשר ביניכם שמחייב גם אותו, לדבר על מגורים משותפים מתוך אהבה. זה לא קרה, סנדקית.במקום זה הוא מציע לך משהו עסקי לגמרי. מבחינתו עיסקי. הוא ישכור ממך חדר, אולי עם הטבות ואולי לא – הטבות שאולי תהיינה מיניות, ותהיינה מאד מאכזבות מבחינתך אם תרגישי ממנו דחייה מדי פעם, כפי שהיה עד עכשיו, ובודאי תהיינה כלכליות, כי את רוצה אותו, אז לא תהיי נוקשה ועם גבולות ברורים כמו שבעל בית אמור להיות. ולמשל – מה תעשי אם הוא יחליט להביא מישהי הביתה, לחדר שלו. האם זה בגבולות המותר?יותר מזה – גם הבן שלך בסיכון, כי את לא מכירה אותו, שלא לדבר באמת על התדמית שלך בעיני הבן, שאולי יראה אותך בחולשתך מולו, כי יש לך חולשה ופגיעות מולו.אם היה לוקח לך זמן להכנס למגורים משותפים עם בן זוג, כי את צריכה את הביטחון וצריכה את היציבות, למענך ולמען בנך, על אחת כמה וכמה כאשר אין לך את הביטחון ואין לך את היציבות, כי אין לך זוגיות אלא רק תקווה לזוגיות.אם הוא רוצה זוגיות, שיוכיח את זה קודם, עוד לפני שאת נכנסת למצב שאולי יהיה קשה מאד לצאת ממנו, רגשית, ואולי גם משפטית.

תודה רבה ד"ר חסון. אני חושבת שכיסית את כל השיקולים.כבר אתמול ניהלתי איתו שיחה (בהתכתבות, כך הוא רצה) על הנושא. הסברתי לו שהסידור הזה יכול בקלות להצית מחדש את הרגשות שלי אליו ולגרום לאכזבה ושברון לב. לא נכנסתי לנושא של ההתמודדות על הבן שלי ועם הגרוש. הבן שלי ממש לא רגיל לראות אותי מביאה גברים הביתה.התגבוה שלו קצת הפתיעה אותי בחוסר האמפתיה כלפי ו "המגיע לי". הוא לא הבין כלל למה אני נותנת לשיקולים כמו הרגשות והבריאות הנפשית שלי לעמוד בדרך של עזרה לחבר. אבל זה גם עוד עניין. מאז שהוא "חתך" ממני (אגב, אז הוא פשוט נעלם ללא הסבר, ללא שיחה ואחרי שכתבתי לו כמה פעמים השיב בגסות), למעט האפיזודות של הסקס, הוא די התעלם ממני בעבודה. ממש קשה לי לקרוא לו חבר. האם הוא היה עושה בשבילי אותו דבר? אפילו לא הייתי מבקשת.זה לא שהוא הולך להיות הומלס (וידאתי את זה אתו). הוא פשוט מנסה לחסוך כסף בעיר יקרה תוך התעלמות מהרגשות שלי.

סנדקית יקרה,
,אם כך הוא, נדמה לי שאפילו כבן זוג היית מאד מהססת להכניס אותו הביתה, או אפילו להכנס למגורים משותפים. לעשות את זה רק מתוך התקווה שייצא מזה קשר טוב, ועוד כאשר את גם רואה שהוא אדם שאינו מתאים לקשר טוב, למרות יתרונות מסויימים אחרים שאולי יש לו, זה לא כל כך נבון. ואולי מה שנשאר לך הוא רק לדעת להיות אסרטיבית יותר, לדעת לסרב כאשר ראוי לך לסרב, ולהתמודד עם יסורי מצפון שאולי יש לך, ובעיקר כאשר את יודעת שהם לא במקום.