מאבקי כוח בזוגיות

נשואים כמעט שנה, שנינו לקראת גיל 30.אנחנו מאוד שונים, אני באופי שלי יותר מעגלת פינות, זורמת, לפעמים זה לטובה ולפעמים פחות. הוא מאוד הולך לפי הספר, כן, לא, שחור, לבן.. יש לזה יתרונות וחסרונות.העניין הקשה הוא כשאנחנו נתקלים בדילמות, אפילו הכי קטנות בעולם כמו למשל להחליט אם לתדלק עכשיו או אח"כ כי למשל המיכל לקראת הסוף אבל אנחנו באיחור לאירוע חברתי, אז אני אציע שניסע קודם ונגיע למקום כדי לא לאחר ואח"כ כבר נסתדר או מקסימום נבקש ממישהו עזרה והוא לא יסכים שניסע בלי מיכל דלק מלא כי תמיד מתכונן לגרוע ביותר, וגם כי "ככה אחראי לעשות", גם אם זה יעלה לנו באיחור.הסיטואציה נראית ככה שהוא אומר שבואי נתדלק ואני אומרת שלא צריך והוא לא מגיב לי וממשיך לנסוע לתחנת דלק ואני מתחרפנת שלא מגיב אז חוזרת על מה שאני אומרת שוב, והפעם בעצבים. הוא נלחץ מהעצבים אז עוד יותר נסגר וההסגרות הזאת מוציאה אותי מדעתי וזה נגמר כמובן בהרגשה זיפת של שני הצדדים וכבר לא רוצים ללכת לאירוע יחד. וגם אם בסוף נעשה מה שהוא רצה או שאני רציתי זה כמובן לא תורם להרגשה הטובה. והקטע שיכולנו לפני שניה להיות הכי לאבי דאבי וקרובים ולצחוק יחד.המצבים האלה מובילים אותנו מלא פעמים לפיצוץ, כל אחד בטוח שדעתו היא הצודקת, ואנחנו מתנהגים ברגעים האלה לא כמו זוג אלא כמו שני זרים וזה מה שהכי קשה לי, ההרגשה הזאת שאין ביחד ברגעים האלה שאנחנו חושבים שונה, אין סיכוי שהוא יזרום איתי גם על משהו שלא מסכים כי הוא מאוד עקשן ובטוח בדרך שלו ולא סומך על אף אחד חוץ מעל עצמו ולי לעומת זאת זה נותן תחושה טובה שזורמים איתי. כי בבית שלי תמיד לא סמכו עליי ונתנו לי להרגיש שהדעה שלי לא רלוונטית (הילדה הכי קטנה בבית). בקיצור הרגעים האלה של חוסר ההסכמה בנוגע לדרך פעולה יכולים ליצור ביננו ממש ריחוק ואנרגיה קשה ומתסכלת... והכי קל להגיד "תוותרי לו" או להגיד לו שהוא יזרום איתי, אבל זה יושב אצלנו על נקודה עקרונית שהוא סומך רק על עצמו ואצלי זה יושב על נקודה עקרונית שא' בוא ניקח את החיים יותר בקלות ולא על פי הספר כי אמא שלי מאוד נוקשה וקשה לי עם הגישה שלה שהרבה פעמים לא הייתה קשובה לקצב שלי וההתעקשות שלו על הדרך שלו יושבת לי גם על זה שלא הקשיבו לי בתור ילדה בבית, אז לא יכולה להגיב ברגוע ופשוט לזרום איתו.ביומיים האחרונים אנחנו כבר לא מדברים בגלל עוד ויכוח כזה טיפשי. מרגיש לי דבר מטופש מדי שיוביל אותנו ככה לריחוק, מצד שני זה באמת מה שקורה... אשמח להארה

מיכל יקרה
כמו שאמרת: זה יושב לשניכם על משהו.כי יתכן שגם בדיעבד, לאחר שכבר יצא לכם החשק להגיע, לו היו שואלים אותך או אותו: האם בדיעבד היית מוותר/ת? כי הרי המחיר של ההתעקשות (יצא לנו החשק) לכאורה הרבה יותר גדול מהויתור. ואני בכלל לא בטוח שתגידו או תגידי "כן, בדיעבד, אם הייתי מוותרת היה לי יותר טוב" – כי אני לא בטוח שאת באמת מאמינה בזה. כי את רואה לנגד עינייך לא רק הויתור הנוכחי, אלא גם את כל הויתורים שתצטרכי לעשות בעתיד, על פי אותו היגיון, וכי אם אני מוותרת, אני לא יכולה לעשות את זה מבלי שגם הוא יוותר. ואלו המחירים שלנגד עיניהם של מי שנמצא במאבקי כוח.ואם ניכנס לפרטים מהדוגמא שנתת: נניח הוא אמר לך שנראה לו חשוב ואחראי לתדלק עכשיו, ואת לא קיבלת. ומנקודת מבטו, זה אכן מאד חשוב לתדלק עכשיו. מה הוא אמור לעשות? לעצור את המכונית ולהתווכח איתך בעניין הדלק עד שתסכימו (כשזה לא קורה כזה בקלות, כך שזה ייקח זמן)? מה עוד שאולי, בתחושתו, לתדלק זה פחות זמן מאשר להתווכח איתך?ואם את היית נוהגת במכונית, על אותה הדילמה, האם לא היית נוהגת כמוהו, ופשוט ממשיכה לנהוג מבלי להכנס לתחנת דלק? או אולי את כן היית עוצרת, ודנים בזה ביחד עד שתגיעו לידי החלטה? (שלא לדבר על כך שגם את מבינה שיתכן שלתדלק זה מהיר יותר מאשר לסיים את הויכוח, ככל שזה אולי עצוב להבין שזה כך). במילים אחרות: האם באמת היית נוהגת אחרת במצב דומה?יש לכם קושי בתקשורת ובקבלת החלטות, שקשורה כנראה אצל שניכם, באופן כזה או אחר, ליכולת לוותר, ולפחד, ואולי אפילו האימה, מכך שאם תתנו אצבע, הצד השני ייקח את כל היד, ובמילים אחרות, שכל החלטה היא תקדים לעתיד. ועל כך אתם רבים – על התקדימים. בצד זה, גם דרך ניהול המשבר שלכם שונה, ויש לכם מה ללמוד – את רוצה לדבר על זה והוא, במקום זה, מסתגר. אולי כי הוא חושב שויכוח הוא חסר סיכוי. ובצד זה גם את חושבת שהוא דאגני יותר מדי, ולכן הולך על פי הספר, כדי לוודא שהוא בסדר ולא עושה טעויות, והוא אולי חושב שאת חסרת אחריות (שזה מה שאת קוראת לו "זורמת"). יש ביניכם פערים שלא קל לכם להתמודד איתם, ואני חושב שאתם זקוקים לעזרה – כזו שתאפשר לכם לומר באופן שהצד השני יוכל לשמוע, ובאופן כזה שתלמדו להראות להצד השני שאתם יודעים להקשיב גם כאשר אתם לא מסכימים. לא קל לחיות לאורך זמן ובשלום כאשר אתם מנהלים לאורך זמן מאבקי כוחות. התחושה שיוצאת מזה היא חוסר הערכה, ותחושה שכזו, כשהיא כרונית, היא מרחיקה. אתם בתחילת הדרך, וכדאי שתדעו לתפוס את עצמכם עכשיו.