מאבק על פרטיות וגבולות עם חמות

חמותי. אני ובעלי 9 שנין ביחד (נשואים שנתיים) ויש לנו ילד בן 9 חודשים. עד לפני לידה היו לנו יחסים סבירים. אף פעם לא אהבתי אותם במיוחד וגם הם לא התלהבו ממני, אבל לא רבנו, הינו הולכים לבקר אותם פעם בשבוע או יותר. בעלי מאוד קשור לאימא שלו ואנו גרים במרחק הליכה של 5 דקות. ו"הכל היה בסדר". הם מאז ומתמיד רצו להתערב בכל דבר בחיים שלנו. איפה נתחתן, מתי, איפה נשכיר דירה, איפה נשים כל דבר, מי חברים שלנו, לאן אנו יוצאים, ועוד מיליון דברים. בקיצור אמא שלו פשוט היתה צריכה "לחיות" איתנו, היא רצתה להיות מעורבת בכל החלטה. זה תמיד הפריע לי אבל איכשהו העברתי את זה מבלי לריב עם בעלי או איתה.הכול התחיל כשנולד בנינו (ילד ראשון ונכד ראשון) חמותי הגיע לחדר לידה נכנסה לחדר לידה ואמרה שהיא לא הולכת להפסיד את זה ונשארה שמה עד הסוף. למרות שאני מאוד התעקשתי על פרטיות. זה לא בדיוק עניין אותה כי היא רצתה לראות את הלידה. אחרי הלידה רציתי להחליף לו פעם ראשונה, אבל היא אמרה שהיא רוצה לעשות את זה. רציתי להניק אותו, אבל היא ובעלה פשוט עמדו וחיכו עד שאני אסיים כי רצתה להחזיק אותו לגרפס. ברגע שיצאנו מבית חולים אני הייתי במצב מאוד "לא רגיל" כל הזמן בכיתי, לא ידעתי מה לעשות עם הילד כשהוא בוכה, הוא לא רוצה לאכול ועוד מיליון דברים ואני הייתי במצב של תעזבו אותי בשקט ורציתי להיות רק עם בעלי ועם אימא שלי שהיא תמכה בי המון ועזרה לי ולא רק שיחקה עם הילד. הייתה בא מבשלת, מנקה, ישבה עם הילד ואני הלכתי לישון. ובעיקר עזרה נפשית (אני ואמי מאוד קרובות). לעומת זאת חמותי הביא את קרובי המשפחה שלה ביום הראשון שיצאנו מבית חולים אלינו הביתה.מאותו יום הייתה בא לבית שלנו פעמיים ביום ואני פשוט לא יכולתי לראות אותה, כי כל הזמן בכיתי, רציתי פרטיות ושקט נפשי והיא רצתה "לשחק" בסבתא. להראות אותו לכולם, לבוא לבקר פעמיים ביום, כשמתחשק לה, בלי טלפון אפילו, ובעלי בעבודה. בקיצור אחרי חודש נשברתי אמרתי לה כל מה שאני חושבת והיא אמרה דברים לא יפים במיוחד, היו קללות, דמעות, רבנו כסח חשבתי שהנה עכשיו יהיה קצת שקט נפשי והם לא יבואו לפחות כמה ימים. אבל הם (היא ובעלה) המשיכו לבוא, היחסים נוראיים אף אחד לא מדבר עם אף אחד, אבל הם ממשיכים לבוא, הם רוצים לראות את הילד כל יום ואני לא מוכנה לראות אותם, ולא רוצה שהילד יהיה אצלם בבית, כי אני לא סומכת מכמה סיבות. אצל חמותי העיקר זה רושם לשכנים שהיא עושה ולא הילד עצמו. היא כל כך שקוע בלשחק "סבתא" שהיא מפספסת את העניין. בעלי מאוד קשור לאימא שלו למרות שהוא מסכים איתי ברוב הדברים. הוא ניסה לדבר איתם וזה לא עזר. הם פשוט לא מבינים למה הם צריכים להתקשר לפני שהם באים. והם באים פעמיים בשבוע לפחות.בקיצור עד אתמול איכשהו עברנו אבל אתמול עוד פעם היה ריב נוראי, עם קללות, וכולם אמרו דברים. אני לא בדיוק מצטערת על מה שאמרתי כי בעצם אמרתי כל מה שמציק לי אולי הדרך לא הייתה נכונה אבל פשוט הכול התפוצץ. אני מאוד אוהבת את בעלי וגם הוא אוהב אותי ואני מאוד רוצה יחסים טובים איתו. אבל כרגע זה נרא פשוט בלתי אפשרי, כי כל הזמן אנו רבים על נושא אחד "הורים שלו" ואין כבר כוח להתמודד עם זה. הם רוצים דברים שאני לא יכולה לתת להם ואני רוצה דברים שהם מסרבים להסכים איתם. בעלי פשוט נקרע וכואב לי הלב. אולי תוכל לעזור לי איך למצוא פשרה. כדי שלכולנו יהיו חיים יותר שקטים.תודה וסליחה על האורך.

א יקרה,
את במאבק על הפרטיות שלך, וכשהיריב לא שם עליך, הוא מנצח. לפעמים החמות מצד האב לא מבינה שכלתה אינה רואה בה אמא לכל דבר, ושאין בה הנכונות להחשף בפניה באופן אינטימי, ולידה והנקה והגיינה אישית הכרוכים בזה, הם חשיפה אינטימית שאינה קלה לכל כלה עם חמותה. זה יכול היה להיות גם קרב של אמהות, אבל אני מבין שגם אמא שלך וגם בן זוגך משאירים אותך להתמודד לבד. אני לא בטוח שיכולה להיות פשרה במצב הנוכחי, כי הם אפילו לא מוכנים להודיע לפני שהם באים, אבל אני מבין שבכל זאת משהו זז, כי הם עכשיו באים פעמיים בשבוע במקום פעמיים ביום. חשבי היטב מה בדיוק עבד? האם זה פשוט הזמן שחלף, ושעכשיו "הצעצוע" קצת איבד מערכו השיווקי (ולכן, במשך הזמן זה יירגע קצת יותר)? האם זה בגלל העימות שלך כנגדה (ואז הדרך הנכונה היא להמשיך ולהאבק כפי שעשית)? ויכול להיות שלא תהיה לך ברירה אלא להגיד לבעלך שאת אוהבת אותו כמעט עד מוות, אבל לא עד כדי כך שלא נשארת לך אינטימיות משלך, ואחרי כן לכי לאמא שלך עד אשר העניינים יובררו ותימצא פשרה לרוחך. זה נשק יום הדין שלך ועיר המקלט שלך. ובעלך מוזמן כמובן להיות איתך שם, ועם הבן שלו, ככל שירצה, ואולי גם לקחת אותו פעם בשבוע להוריו, אבל תסבירי לו היטב מה האחריות שלו, ועל מה הוא צריך לעמוד. זו תהיה הפשרה שלך, עד אשר בעלך יסדיר את הדברים עם הוריו. וכפי שאת מבינה, זה בהחלט יכול להיות או לעמוד על שלך בכל תוקף, וזו דרך אפשרית לעשות זאת, או להמשיך את המצב הנוכחי. כשהמצב קשה, וכאשר באמת אי אפשר לשאת אותו, נוצר לפעמים מצב בו יש להאבק בכל הכוח, ולקחת סיכונים.