יחסים: איך לדבר עם בן זוג?

אני נשואה כ-30 שנה. בעלי, מאז ומתמיד לא ידע להחמיא, לפרגן ולגרום לי לצחוק או לחייך. תמיד פניו רציניות!!. עם השנים, כשנישאתי לבעלי חשבתי שהוא ישתנה, אך הכל לשווא. התרגלתי לחיות עם זה. מה שכואב לי מאד מאד לאחרונה, (אנו משפחה דתית לאומית), שזה בלתי נסבל מצידי: בשבת כשהוא נפגש בבית הכנסת, לאחר התפילה הוא משוחח עם האנשים, אין לי שום התנגדות, זכותו המלאה. אך הכי כואב לי שהוא מסוגל לדבר עם הגברים לאחר התפילה כשעה, וכשהוא חוזר הביתה הוא כאילו הוציא את כל האויר ואז כבר אין לו מה לדבר איתי, ולא מעוניין לדבר איתי. נכון עם גבר יש יותר שפה משותפת. אך כשאני שואלת אותו על מה דיברתם? אנא, תשתף אותי במשהו. הוא פותר אותי ב-2 משפטים. נותן לי להבין שזה סתם לא צריך לעניין אותי וזה פולטיקה וזה עניין של גברים. לי חשוב שידבר איתי מעט, שיתן לי הרגשה שאני חשובה שישתף אותי ב-5 דקות, 10 דקות דיבור. אז מה הוא עושה כשחוזר מבית הכנסת?. אוכל, מברך, ולוקח את העיתון וקורה משבת בבוקר עד מוצאי שבת. ז"א: מיום שישי ועד יום שבת הוא מדבר איתי 5 משפטים. הוא נשוי ביומיים האלו לעיתון ונשוי לקהילה בו הוא מתפלל. אני מרגישה, עזובה, יתומה, בודדה, לא רצוייה. התחננתי לפניו שידבר איתי מתוך 24 שעות 10 דקות לא יותר, והוא אומר, שאין לו מה לדבר, לא מעוניין לדבר, כי כל השבוע אינו קורה עיתון אז בשבת יש לו ההזדמנות לקרוא. יומיים שלימים הוא מקדיש תשומת לב לעיתון ולאנשי הקהילה. תשאל, כמה זמן הוא מדבר איתי באמצע השבוע? - כל יום לא יותר מ- 2-3 דקות. אני נכנסתי לדיכאון רב, אינני מעוניינת אפילו לקיים איתו יחסים, כי אני לא זונה (סליחה על הביטוי), חוץ מאשר שהוא עוזר לי כלכלית ובבישול אין לי שום עניין איתו, הוא לא אדם חם, ואינו איש שיחה איתי. עם הילדים שלו הבוגרים הוא מדבר יותר, עם אנשים אחרים הוא מדבר ויודע גם להקשיב. אין לי בעל-חבר. באמצע השבע אני מעבירה את הזמן בעבודה, ובעבודה בבית. אני מרגישה חדרנית ועוזרת בית אך איני מרגישה ולעולם לא הרגשתי את עצמי אישה. אני לא יודעת מה לעשות. אם הייתי מסודרת כלכלית הייתי מתחילה פרק ב' עם גבר שיודע להעריך, לשמח אותי ולשוחח איתי. כשאני שוחחתי איתו שאני מעוניינת שתדבר איתי קצת, שתשוחח איתי קצת - הוא כועס, בטענה שככה הוא ועלי להשלים. יש לי 3 חברות טובות וזה מספיק לי, אך אישה צריכה גם בעל חבר , וחברות זה לא במקום הבעל. יש דברים שמדברים עם הבעל ולא משתפים חברות, אך אני מרגישה כמו אם חד הורית. מה עושים? אני במצוקה.

אורנה יקרה,
את רוצה להרגיש שותפה לבן זוגך בחייו החברתיים ובענייניו הפוליטיים, והוא ממדר אותך. הוא לא מעוניין לשתף אותך בענייניו, ולפי מה שאת אומרת, הוא לא מעריך אותך מספיק, ומסתפק בשרותי ניהול הבית שלך, ובין השורות שלך אני קורא שהוא מצפה גם ליחסי אישות ביניכם.בתנאים האלה, את חושבת על האפשרות להתחיל פרק ב', אבל זה נראה לך אוטופי מדי, וחסר סיכוי, כמישהי שהיא חסרת אמצעים. האם זה משום שלשניכם אין הרבה או משום שהעבודה שלך אינה מפרנסת די? כי אם לשניכם יש, הרי מגיע לך כמחצית הרכוש שנצטבר, לא? את זה את יכולה לבדוק עם עורך דין, ולו כדי לדעת מה באמת האופציות שלך.העניין הוא שלמרות שאת אומרת לו מה את רוצה, לא הצלחת להעביר אליו את עצמת המצוקה שלך. לכן, נוח לו להתעלם, ולהשאר במסגרת היחסים הנוכחית שלכם. הוא כנראה בטוח שלא תעשי שום דבר, יכול בהחלט להיות שהוא אפילו לא חושב שזה עולה בראשך, ולכן הוא עושה את מה שנוח לו. כדי לשנות משהו, את צריכה כנראה להראות לו א. שיש לך כוח, ב. שאת נחושה, ולכן את חייבת להעביר אליו את המסר באופן חד משמעי. ואני חושב שלצורך זה את צריכה ללמוד לשנות את הטון בשיחה איתו, עד כמה שזה קשה. אמרי לו שאת צריכה לשוחח איתו שיחה רצינית – ועשי זאת בטון הכי משכנע שלך. מצאי את ההזדמנות והמקום או צרי אותם. הסבירי לו שזו לא גחמה חדשה (כי אני בטוח שכך הוא יחשוב, שפתאום נטרפה עלייך דעתך, והרי עד עכשיו הכל היה טוב), אלא כאב של שנים שאת נושאת איתך, ושאת רוצה לשנות. הסבירי לו את המחשבות שעוברות בלבך כאלטרנטיבות, שיבין שאת בכלל מוכנה לחשוב על אלטרנטיבות, כי הוא הרי לא יודע, והסבירי לו שאת צריכה להרגיש שותפה. אם תרצי, ואם זה אפשרי, תתאמני קודם בטון השיחה ובניסוחים על חברות שלך.ואגב כך, אם הטון שלך יהיה אסרטיבי אבל לא תוקפני ומאשים,החלטי אבל לא רגשני מדי, בהחלט יכול להיות שבעקבות השיחה הוא יראה אותך באור אחר, ילמד להעריך אותך, ואולי יהיה לו נוח יותר לשתף אותך בהמשך (למרות שאחרי 30 שנה ביחד, זה לא יבוא בקלות).והאלטרנטיבה, אורנה, את הרי יודעת מהי... השאלה היא אם את מוכנה לה. אני מציע לך לבשל את כל העניין בתוכך על האפשרויות השונות, ואם תרצי לשנות, הדרך היחידה היא לעשות מעשה.