לשים גבולות בזוגיות: למה לא להילחם

שלום רב.
אני בת 20 ולי חבר בן 24 כבר שנה ו4 חודשים.זהו הקשר הרציני הראשון עבור שנינו.אני מגיעה ממשפחה מאוד מיוחדת הורי חירשים ויש לי אח לוקה בפיגור שכלי.בתחילת הקשר כשההורים של החבר התוודעו לכך הם הביעו התנגדות קטנה אך החבר אמר לי שעליהם להכיר אותי ובגלל המעלות שבי הם יקבלו אותי ולא יפריע להם הרקע של המשפחה. אני התעלמתי מכך ו"זרמתי" עם דבריו. הגעתי לביתו ובמשך שנה באתי אליו הביתה. הם אירחו אותי ולא החלפנו מילה בנושא. אף פעם לא היו בינינו יחסים טובים או דיבור מיוחד אך גם לא פרצופים או ריבים.לפני חודשיים ביקשתי ממנו להעלות את הסוגייה שוב בפני משפחתו ולהפתעת שנינו הם הביעו התנגדות. המשפחה שלו מאוד פרמיטיבית ולא מוכנה לקבל את המשפחה המיוחדת שלי. אחרי שהם ידעו כי אני יודעת מכך הדבר התעצם הם ניהלו איתו שיחות וניסו ללחוץ עליו להיפרד ממני, העלו גם דברים שליליים עליי על אף שאינם מכירים אותי וכו.אני מאוד פגועה כבר חודשיים אינני הולכת אליו, אין שום קשר עם משפחתו אני נגעלת מהם ומהאטימות שלהם. אומנם הם כבר לא מדברים איתו על כך, אך יותר קרים אליו ואומרים כי הדבר מוחלט.אני השלמתי עם כך, אבל הבעייה היא שהדבר מוביל לעיתים לריבים בין שנינו. אני לפעמים לא אוהבת את ההתנהלות שלו מול ההורים ומצפה ממנו יותר להתעמת איתם, לפעמים לכעוס, להביע את הזעם שלי, את הפגיעה. הוא מאוד עדין מפחד לפגוע בהורים, מפחד לנתק איתם קשר כלשהי. חושב על מה הם יגידו.אני יודעת שהוא אוהב איתי שאכן הוא נשאר לצידי למרות הכל, וסובל פרצופים מצד משפחתו וגם אני אוהבת אותו וקשה לי לחשוב על פרידה בייחוד מסיבה כזו.הבעייה היא ש אני מפחדת שאינני מבינה את ההשלכות של הדבר. אני מפחדת להיפגע בעתיד. אני מאוד תמימה והתמימות הזו הייתה לי לאבן נגף הרבה מאוד פעמים (גם העובדה שבמשך שנה לא ידעתי שההורים שלו בעצמם לא מקבלים אותי, ומכניסים אותי לביתם כי "זו הכנסת אורחים" כפי שהם טענו בפני החבר שלי). החבר שלי לא מראה נחרצות גדולה אליי. הוא תלוי במשפחתו. הוא לא מתעמת איתם. רוצה לרצות את כולם ואני מסבירה לו שזה לא יכול להימשך לנצח הניסיון הזה לרצות את כולם ושלפעמים צריך לעשות מעשים, להחליט, להתווכח, להתעמת.לשאלה אם יצטרך לבנות משיב כי אינו יודע מה יעשה...הייתי שמחה לקרוא מה אתה חושב...

מישהי יקרה,
אני שמח ששאלת אותי מה אני חושב, ולא מה את צריכה לעשות. ולכן אתייחס למה אני חושב ולא למה שאת אמורה לעשות. יותר קל לי כך. כי מה שאת צריכה או לא צריכה לעשות תלוי ביכולת הרגשית שלך, בכעסים שלך, וביכולת שלך להתמודד עם פגיעות.לדעתי, הוא לא צריך להביע מולם את כעסך, וגם לא את הפגיעה שלך. הוא לא אמור להילחם עבורך. הוא אמור להיות איתך עבורך, ולשים גבולות להוריו.לשים גבולות, ולא להילחם. כי להילחם זה אומר לנתק גשרים וקשרים. מדוע שיעשה זאת אם אין צורך? גם לך זה לא כדאי. אם את לא מאלצת אותו לבחור, יהיה לו קל יותר גם איתך. אם הוא אוהב אותך, ורואה את סגולותייך הטובות, הוא יישאר איתך, ויגיד להם "עזבו, אם אתם אוהבים אותי, סמכו עלי ואל תתערבו." אם הוא יילחם בהם את מלחמות הפגיעות שלך, הוא יאבד את הקשר איתם, ואולי גם את הקשר איתך, כי במוקדם או במאוחר הוא אולי יכעס גם עליך שאת כופה עליו מלחמות, כשכל מה שהוא רוצה זה אותך, ואותם, ושלווה.השאלה היא אם את מסוגלת לקבל זאת, לשמור מרחק כדי שלא להיפגע, ולתת להם, עם המון סבלנות שלך, להבין שאת שם כדי להישאר, וללמוד לקבל אותך.