לקחת אחריות על האושר שלך

היי כתבתי כאן לפני שבוע ב 6.3(הכותרת היתה זוגיות במשבר, דר אורון ענה לי ).יש המשך ואני בהתלבטות.-עברו מספר ימים, דיברנו ואין עדיין החלטה מצידו.זה מעצבן אותי שאני "ממתינה" להחלטה. זה גורם לי לרצות לברוח ממנו. כי אני מרגישה שהתלבטויות כאלה לא ראויות לי, רוצה מישהו שלאמתלבט!מצד שני, אני מבינה ש:א. עברנו כל כך הרבה דברים וקשיים ביחד שבאמת שיש לו את כל הזכות להתלבט..במיוחד שאני יודעת ומרגישה רע עם החלק שלי בכל מה שלא עבד ביננו וכמה אני צריכה להתבגר...וגם כאן אני תופסת את עצמי: אולי אני מתנהגת כעת שוב בילדותיות? (מחכה ל"כאן ועכשיו" לתשובה מיידית וחיובית , ואם לא אז אני חותכת את הקשר..? ? )ב. אני מעדיפה כנראה שהוא יקח את הזמן ויתלבט כאוות נפשו (בגבול הסביר..), מאשר שתתקבל החלטה לא רצינית.(ולכן אעדיף לא ללחוץ אותו ולא להלחץ בעצמי, כלומר לא להטיל את הפרידה בעצמי אם לא אקבל תשובה).אבל -עולה בי כל הזמן התחושה, שכבר היתה אצלי בעבר, שאני בכלל לא בטוחה שאהב/אוהב אותיבאמת.וזהמציק לי מאד, זה מכביד עליי!ואני חושבת-האם מי שאוהב באמת יכול לסלוח על אכזבותיו מבן הזוג? (אכזבותיו ממני)האם האהבה מנצחת את הקשיים? האם בזכותה עוברים משברים ולא מוותרים?אני כבר לא יודעת את התשובות.ואני מרגישה שגם אני כבר לא יודעת מה קורה כאן.מפחדת ששנה וחצי הלכו לי לאיבוד איתו. שרומיתי במידה מסוימת. . : (

יעל יקרה,
ההתכתבות הקודמת בינינו היתהכאן. כתבת בתחילת שאלתך, ונתתי לך גם קרדיט על זה, שהבנת שאת צריכה להתבגר, ושאחד הקשיים שלך הוא חוסר הבטחון שלך באהבתו. עכשיו – את ממתינה להחלטתו, ולא פלא שאת חוזרת שלושה צעדים לאחור בעניין הבטחון העצמי שלך, מה שמקשה עליך עוד יותר "להתבגר".אין לי תשובות לשאלות שלך, כי אין תשובה כללית. מה שמעניין אותך זו תשובה מאד ספציפית – האם הוא אוהב אותך ומוכן לסלוח לך? וכל עוד הוא לא חוזר אליך, את צריכה חיזוק, כדי שלא להתייאש, ולכן את שואלת מה הסיכויים במצב כזה? אין לי תשובה לזה, וגם לא לשאלה היותר חשובה שלך, והוא האם הוא אוהב אותך. אין לי לדרך לדעת.חשוב היה שדיברת איתו. אבל אם את זוכרת, אמרתי לך שרצוי היה גם שתגידי לו שאת לוקחת אחריות. כתבתי לך:”תגידי לו שאלו היו המסקנות שלך, שאת רוצה לנסות שוב, וגם – שאת לוקחת אחריות על הקשיים, חוסר הסבלנות וחוסר הבגרות, ושהחלטת לטפל בהם ללא קשר אליו. אבל גם לומר לו שאם תצליחי, את רוצה שההצלחה הזו תתממש גם איתו, אם הוא עדיין רוצה אותך. מה שדורש ממנו, כרגע, סבלנות נוספת, אבל עם תקווה בצידה, כי את באמת לוקחת את עצמך בידיים.מה שקרה לך כרגע הוא שבמקום לקחת אחריות, העברת אותה אליו. אין לו כלים לדעת שאת באמת לוקחת אחריות, כי רק אמרת לו, אבל לא עשית דבר. אם כך, יעל, קחי אחריות לעצמך. בלי שום קשר אליו.ואגב כך, בתהליך היעוץ גם תלמדי, מן הסתם, שכנראה לא רק לך חלק באי שביעות הרצון של שניכם מהזוגיות, אלא גם לו. ואולי גם תלמדי משהו חשוב עוד יותר – להתנהל אחרת במצבים כאלה, כדי שתדעי להעביר מסרים כך שיוכלו להתקבל טוב יותר בצד השני, ולכן לשנות משהו. ואולי גם על מה כדאי להילחם, ועל מה ומתי כדאי לוותר, ואיך לחיות בשלום עם ויתורים "טובים". התחילי שם, וקווי שהוא יצטרף אליך. ואם לא, לא בזבזת שנה וחצי, אלא למדת ממנה אולי משהו חשוב, אם לא לקשר הזה, אז לעצמך, לשלווה הפנימית שלך, ולקשר הבא. אני ממליץ לך להטיל ולקחת את האחריות על השלווה שלך ועל האושר שלך על עצמך. אם את מסוגלת ויודעת לעשות זאת לבד, עשי זאת לבד, ואם לא, חפשי יעוץ ותמיכה לעבור את השלב הזה וללמוד להתנהל טוב יותר להבא.

ד"ר חסון היקר,
איך אפשר לקחת אחריות על הדברים כאשר אנחנו לא בקשר? ? אם אני צריכה להוכיח ולא רק במלים, אזי צריך לתת לזה זמן וניסיון וזה לא יכול לקרות אם יש ניתוק. והניתוק הזה נוצר כתוצאה מהימאסות, חוסר יכולת שלנו כבר לתקשר וחוסר בטחון אם אנחנו רוצים בכלל. (לא לשכוח שיצאתי מהדירה ואני אצל הוריי. לא היתה אופציה אחרת כבר)אני בהחלט חושבת שכל המשבר הזה נבע מטעויות שלי ושלו בקשר. מדברים שהיינו צריכים לפתור הרבה קודם. אני לוקחת אחריות אבל גם לא יודעת בינתיים איך לעשות את זה אחרת וזה מפחיד אותי, כי אז לא למדתי כלום. רק הבנתי שאני "דפוקה" במע' יחסים..מפחדת שתמיד זה יהיה כך .אני כבר לא בטוחה איזו אהבה היתה שם כי אני לא מספיק הרגשתי אותה לאורך הקשר ובכלל, לא הרגשתי שאנחנו מספיק "ביחד",מספיק אוהבים,מספיק קרובים, אלא יותר כל אחד בנפרד וגם לפעמים ביחד.. הוא תמיד גרם לי להרגיש בחיץ מסוים ממנו. (קצת טיפוס מתבודד). ואולי זה הסיבה שהוא גם הרגיש לבד במערכת (מה שאתה נותן זה מה שאתה מקבל..), אם אני לא מרגישה קרובה מספיק יהיה לי קשה להיות שם עד הסוף עם בנאדם!.נתתי לו להחליט אחרי כמה שבועות של חוסר ידיעה ונסיונות כושלים לשנות את המצב. הפגישות שלנו רובן המוחלט לא היו מוצלחות. שילוב של תקשורת לקויה, פגיעות ובאמת חוסר יכולת שלי (-כאן כנראה צריכה להתבגר!) להיות במצב שבו אני לא מרגישה שהבנאדם רוצה, או מספיק רוצה, להשקיע ולהיות שם איתי באמת. לנסות כמוני. אני מרגישה באותו רגע שאני איתו כדי "להעביר את הזמן", וזה בלתי נסבל בעיניי, אני מרגישה לא מוערכת ולכן אני בקלות בורחת. נכון שאחכ אני מצטערת על כך ומבינה שזה לא לגמרי נכון, אבל הוא באופן כללי לא מספיק נותן לי להרגיש מיוחדת ורצויה בסביבתו.אז אין ממנו עדיין שום תגובה. אני כבר מתחילה להטיל ספק אם תהיה. כי מה כבר יגרום לו להחליט לכאן או לכאן? ? הוא כ"כ לא יודע שזה מפחיד. כל פעם שדיברתי איתו הרגשתי שאין לו ש-ו-ם יכולת להחליט בנושא. ואני פשוט לא מבינה כמה זמן הוא עוד ימשוך את זה.אין לי מושג מה אני צריכה לעשות, באמת.. והכי מפחיד אותי שאני אתנהג ככה גם בפעם הבאה. ואני אפילו לא מבינה עד הסוף את ההתנהגות שלי. האם זה קשור אליו ספציפית? האם זה דפוס? אני כן רואה כאן דברים שלקחתי מאימי לצערי הרב מאד (אני בקשר מאד מינימלי איתה) וזה פשוט יותר מכל מפחיד אותי כי אני לא יודעת איך לעשות את השינוי הזה. לגבי עצמי. זה באמת משהו שאני ארצה לקחת עליו אחריות- האושר שלי והיכולת שלי להביא את עצמי לשם , ע"י עבודה עצמית. אני רק לא יודעת איך לעשות את זה, לא בטוחה שזה נטמע בי היטב גם התובנות שלי על עצמי וגם איך ליישמן.

כבר כתבתי לך מספר פעמים:לקחת אחריות זה קודם כל לקחת אחריות על עצמך: ללכת ליעוץ פרטני.