לקחת אחריות בזוגיות

אורן שלום רב,אני ובן זוגי (בני 28) היינו ביחד לתקופה של 3 שנים, עד שלפני שנה קרו דברים שלא איפשרו לנו להחזיק בזוגיות, ונפרדנו. אני אביא רקע קצר על למה הפרידה קרתה - גיליתי חוסר רגישות כלפיי התקופה הקשה שעברה על בן זוגי, הוא נשר מהלימודים (אני סטודנטית שמסיימת תכף תואר), הוא עבר תאונת דרכים לא פשוטה ששיתקה אותו למשך חצי שנה בבית בשל פגיעה בעמוד השדרה והראש, באותה התקופה חשבתי שהדרך שלי לעזור לו היא פשוט לעשות במקומו דברים על אף שהוא לא ביקש ממני, בין זה אומר להתקשר לרופאים במקומו, לעשות במקומו עבודות ושיעורי בית ואפילו לשלוח בשמו דברים לאנשים. השתלטנות שלי גרמה להרבה הרס, אבל לא רק היא לבדה. מעבר לזה שהוא הרגיש שאני מזיקה לו, הוא גם גילה שאני מסתירה ממנו דברים (דרך אגב מעולם לא דברים שקשורים לבגידה או אפילו קרוב לזה), דברים שסיפרתי לאחרים במקום לו, אנשים שעשיתי איתם מטלות בלימודים והוא לא היה מודע לטיב השיחות איתם, וכדומה. מאז אותם דברים היה לו קשה לסמוך עליי, הוא לא אהב את האנשים שעבדתי איתם בלימודים, ובן אדם אחד שנא יותר מכולם כי לטענתו טיב הקשר היה אחר מאיך שהצגתי אותו, לא מתוך קנאה אלא מתוך תחושה של חוסר יחס כלפיו והעיקרון שלא סיפרתי לו על דברים שקרו במסגרת הלימודים ובחיים שלי. מעבר לזה, בשל העובדה שלא חסכו ממני ביקורות על כל דבר בחיים שלי, בעיקר מצד ההורים שלי, כל ציפייה שהייתה לי מעצמי הייתה לי גם ממנו ולכן הוא ספג ממני גם הרבה ביקורת. פגעתי בו המון בעיקר כי לא ידעתי להסביר את עצמי נכון אז ותירצתי את זה ב- "שכחתי" או "זה לא מספיק חשוב לספר" אבל למעשה הרחקתי אותו מהחיים שלי כשהוא רצה להתקרב. הוא רצה לשמוע על היום שלי, על האנשים שאיתי, על הרגשות שלי והתחושות שלי, הוא רצה להיות חלק ואני בפחדנותי הרחקתי אותו.והסיבה לכך היא שהרגשתי מאוד אנוכית לספר על עצמי כשלו כל כך קשה בחיים, וזו הייתה טעות אני יודעת זאת עכשיו. נפרדנו כי הוא תמיד חשד בי, לא סמך עליי, שאל שאלות על הלימודים שלי על העבודה שלי על כל דבר בעצם, והאמת שהוא זה שנפרד ממני כי הוא אמר שהוא לא מסוגל להמשיך ולהכאיב לי כי הוא פשוט לא יכול לסמוך עליי יותר וכנראה שאנחנו לא מתאימים ואם נמשיך ככה אנחנו נמשיך להיות מתוסכלים למרות האהבה הגדולה. חייבת לציין שכל זה קרה בשנה האחרונה שלפני הפרידה. לפני כן הייתה לנו זוגיות מופלאה ומעבר לזה - חברות חזקה מאוד. אהבנו אחד את השנייה, לפעמים יותר מידי ויכול להיות שבגלל אותה אהבה הציפיות שלנו אחד מהשנייה היו גבוהות מאוד. מידי פעם המשכנו לדבר פה ושם (בתקופה שהיינו פרודים) והרגשתי שהיחס בינינו משתפר ושיש יותר כבוד, סבלנות הכלה ותקשורת. אז יזמתי פגישה ובה שפכתי בפניו את ההתפתחות שלי בשנה האחרונה, התובנות שהגעתי אליהן, הבגרות שלי והשינוי שעברתי, סיפרתי לו על הרצון שלי לנסות שוב כי אני חושבת שאנחנו במקום אחר היום ובריא יותר. הוא היסס, אבל הסכים. חזרנו לפני שבוע ויצאנו לדייט שהלך נהדר וקבענו לעוד אחד, ונדמה שזה הולך לכיוון חיובי. בתקופה שבה היינו פרודים, אני עדיין המשכתי לעשות עבודות עם אותם אנשים מהלימודים כי לא הייתה לי ממש ברירה, הייתי חייבת לסיים את התואר, וזה היה לא מזמן, שבוע לפני שחזרנו סיימתי איתם את העבודה האחרונה שלנו. השאלה שלי היא כזו - האם כשאנשים חוזרים אחד לשנייה, יש מחויבות לספר, או אומר אחרת, יש צורך וחשוב לספר אחד לשנייה על הדברים שקרו בזמן הפרידה שלנו? האם כדי למנוע חיכוכים עתידיים או פגיעה במערכת היחסים שוב, חשוב לציין את העובדה הזו? ואם כן איך לעשות את זה? אני לא רוצה לדפוק את מערכת היחסים הזו ולו רק בגלל שזה בן האדם שאני רואה בעתיד שלי. זה בן האדם שמערכת היחסים איתו מבחינתי היא לכל החיים. מעולם לא הייתי בן אדם שמסוקרן ממה שיש בחוץ, האיש שאיתי זה האיש שחשוב לי, וחשוב לי שהוא ירגיש בטוח איתי, מסופק איתי ושמח איתי, ולא מתוסכל עצוב או כועס.איך חשוב ונכון יהיה להתנהג מנקודה זו והלאה?

שיר יקרה,
אני חושב שלקחת עליו אחריות. יתכן שה"שתלטנות" שלך היתה הדרך הטובה גם בשבילו, או לפחות שכך הערכת, ואולי בצדק, כי הוא אולי נסוג לאחור, ונכנס ללחץ בעניין הצרכים שלו. יתכן שהוא גם נכנס ללחץ ולנסיגה בקשר איתך, כי הוא הפך להיות לחלש ולנזקק, וזה יכול לגרום לו להחלטות לא נכונות באשר לעצמו, כדי להיראות חזק בפני עצמו, או בפנייך. אני לא יודע אם זה כך, אבל זו אפשרות טבעית במצבים שכאלה.טבעי גם שהוא בודק אותך יותר, כאשר הוא הופך להיות חסר ביטחון בשל המחשבה שאולי הוא לא ראוי לך, בעקבות התאונה. אולי גם את הסתרת ממנו דברים כדי להגן עליו, בדיוק משום שהבנת את מצבו ואת חוסר הביטחון שלו, ורצית שהוא לא ייפגע. אם הוא עצמו חשב את עצמו לאחר התאונה כלא ראוי מספיק, באופן טבעי הוא חושד שגם את כך, מה שיכול להיות נכון ויכול להיות לא נכון. מצב כזה מועד לקשיים ולאי הבנות. גם לבלבול. האם באמת רצית להמשיך להיות איתו כבן זוג לאחר התאונה, אולי כי אהבת אותו בטוב וברע, בעושר ובעוני, אולי כי הבנת לחלוטין שזו רק תקופה והאמנת בו וביכולות שלו, ואולי כי חשבת שזה לא ראוי לנטוש אדם בצרות, ואת לא משאירה 'פצועים בשטח', גם אם הוא הפסיק להיות בן הזוג שרצית, כי את כאדם לא כזו שנוטשת אדם קרוב בצרות, או כי 'כך המחוייבות שלך כאדם", למרות שאת מבינה שבכך את מכניסה עצמך לצרות לכל החיים, כשאת לא חייבת?ללא ספק, לאחר התאונה, ה"כוח" עבר לידייך. באופן טבעי, זה מבלבל, גם אותך וגם אותו. כל אחד מכם צריך לשקול מחדש מי הוא. כאדם וכבן/בת זוג.בהחלט יתכן שעכשיו הוא עם הרבה יותר ביטחון עצמי מאשר קודם. כי כפי שאני מבין הוא החלים לפחות חלקית. אבל יחד עם זאת, יתכן שהזיכרון הרגשי שלו מחוסר הביטחון של אז, או לפחות מהעוינות שהוא פיתח אז כלפי אנשים מסויימים, עדיין שם. ומכך את חוששת.כתבת לי: זה בן האדם שמערכת היחסים איתו מבחינתי היא לכל החיים. מעולם לא הייתי בן אדם שמסוקרן ממה שיש בחוץ, האיש שאיתי זה האיש שחשוב לי, וחשוב לי שהוא ירגיש בטוח איתי, מסופק איתי ושמח איתי.זה המסר שהוא צריך לקבל ממך. הוא גם צריך לקבל ממך את המסר: אני ישרה אתך. המשכתי את הקשרים הלימודיים עם האנשים האלה כשהייתי בלעדיך, אבל לא בגלל עניינים רומנטיים. חשוב שגם זה ייאמר, ואולי כדאי שתחזרי לעצמך כמה פעמים על האמירות שלך, ובאופן שאינו פוגע מחד, ונכון מאידך, כדי לאפשר לעצמך לחפש את הניסוחים הנכונים ואת את האמת שלך, מבלי שהוא ייפגע ממנה. חשבי על כך היטב, נסחי אותה וזקקי אותה, עד שתרגישי טוב עם האופן שבו את מציגה את המציאות שלך, ואת ההתמודדות עם הביטחון שלו בך, ועם המציאות המורכבת והלא פשוטה שמאחוריה.

אני פשוט לא רוצה שהוא יסיק איכשהו שאני בוגדת בו או משהו כזה.
כשהיינו ביחד, הוא לא היה בטוח אם הודעות האסמס זה ההודעות היחידות שיש,
שאני לא נפגשת עם בנאדם אחר מאחוריי הגב שלו. הוא ממש חשד בי.
ותמיד כל פעם מחדש, בעיקר לקראת הסוף, אמרתי לו שוב ושוב שאני בחיים לא אעשה דבר כזה. שאני אמיתית איתו עכשיו ושלא אסתיר ממנו דברים עוד. ועדיין...תמיד חשד. אולי בגלל שתמיד נלווה לזה בכי ותחנונים וקשה להאמין לבנאדם שבוכה כל הזמן ומנסה להצדיק את עצמו. היו חסרים לי הכלים לעשות זאת נכון.
בסוף הפרידה באה ממנו כי הוא הרגיש שהוא מתעלל בי רגשית עם המחשבות האלה, ושזה נורא מטריד אותו והוא לא מסוגל לשלוט על המחשבה שיכול להיות שיש דברים שהם לא אמיתיים. עצם זה שזה בא ממנו גרם לי להבין שאולי הוא מבין שזה לא בריא המחשבות האלה ושהן אפילו מסוכנות, ושהוא צריך זמן לעצמו לטפל בהן. ועכשיו כשחזרנו, אני אמנם לא רואה סימנים לחשדות כלפיי, ואני יודעת שהוא בריא יותר היום. אבל בכל זאת, ציינת שכדאי לסגנן לעצמי קו מחשבה שאעמוד מאחוריו תמיד ואחזור לעצמי על הדברים שאני רוצה לומר לו בצורה נכונה, ואני לא בטוחה איך מסגננים ״אני אמינה ובחיים לא אבגוד בך. ומעולם גם לא עשיתי זאת״.
אני חושבת שכרגע אני יותר מצולקת מאשר הוא מהדבר הזה. ואם זה יחזור שוב, אני רוצה להיות מוכנה להיות בטוחה מאוד ולהשרות לו את הביטחון הזה.
היה לו חבר שחברה שלו בגדה בו, אני חוששת שיכול להיות שהוא קיבל ממנו רעיונות...אבל אולי אני סתם פראנואידית כרגע. אני פשוט רוצה שקט נפשי כשאני איתו, כי חוץ מהצלקת הזו שנשארה, הכל נפלא. אולי אף פעם לא יהיה שקט נפשי. אבל לפחות כשאני אדע לתקשר נכון, יהיה אפשר לצאת מהסבך הזה. ושוב - כרגע נדמה שהמחשבות האלה קיימות רק אצלי, הוא לא ציין דבר שמפריע לו, אולי כי זה רק ההתחלה של היחסים שוב, ואולי אראה את הצלקת גם אצלו בהמשך..אני פשוט רוצה להיות כל כך בטוחה בעצמי, אמינה ומשדרת רוגע ונכונות להבין, שגם אם יהיו לו את החשדות האלה, ברגע שהוא יקבל ממני את ההרגשה הזו, הן יעלמו כלא היו. אני לא רוצה לכעוס עליו כשהוא חושד, אני רוצה להבין את המקום שלו ועדיין לגרום לו להרגיש בטוח.

שיר יקרה,
אני מבין שהקושי שלך הוא שאם תחשפי בפניו את מה שבאמת יש, הוא תמיד יחשוד שיש עוד, ואת מתלבטת אם אולי לא לומר דבר, או כמעט דבר, ובעיקר לא דברים שהוא אולי לא יוכל לחשוף, כדי שלא לעורר "שדים" של חרדות פחדים וחוסר אמון.העניין הוא שקודם, בעבר, נתת לפחדים שלך לנהל אותך. לכן הסתרת, ולכן היית צריכה אחר כך לבכות ולהתחנן, כי לא היית גלויה מספיק. אם למדת משהו, אולי את צריכה גם ללמוד להתמודד עם הפחדים, החששות והקינאה שלו, באופן גלוי וישר. כרגע, את לא רואה סימנים לשדים של העבר אצלו. אולי גם הוא למד משהו, לא רק את.ואולי, כאשר הוא חושד, את צריכה ללמוד להגיב אחרת, לא בכעס, ולא בחרדה. אולי באכזבה מסויימת, או בעצב. אולי לקרב אותו וללמוד להסביר ברוגע, מבלי להכנס ללחץ. הלחץ עלול לקחת אותנו להגיב להאשמות בבריחה או במתקפה, או ביאוש. אם את לומדת לשלוט בלחץ, את יכולה לנסות להגיב בהצבת גבולות שקטה ובוטחת. באסרטיביות, של האמת שלך באופן שגם הצד השני יוכל לשמוע אותה, ללא שירגיש מותקף או מואשם בתוקפנות.אני מבין שאת בחרדות, שמא מה שיש לך עכשיו הוא קרח דק על פני האגם. אולי צריך ללמוד להחליק ולרקוד על הקרח, מבלי לעשות בו חורים.