למצוא את הכתובת

ד"ר חסון היקר,
אני בת 37, פרודה כשנה, יש לי ילדה מקסימה. יוצאת לדייטים יחסית לא הרבה ובעיקר מיואשת מאתרי הכרויות.אולי בררנית מדי? האם זה מוגזם לצפות מבן זוג שיהיה מבוגר בלא יותר מ5-6 שנים, שיראה טוב ומושך (בעיני כמובן), שיהיה אינטלגנטי, שיגור לא מאוד רחוק, שיסתדר היטב עם בתי ושלא ירצה ילדים נוספים (ילדים שלו יתקבלו בברכה) ? במידה מסויימת חשוב לי שיהיה בעל סטטוס (לימודים, עבודה) דומה לשלי, אבל זה לא העיקר.אני כל כך רוצה להתאהב, להיות נחשקת, הזדמנות לעשות דברים אחרת מאשר בפרק א'.ואני מרגישה שזה מגיע לי, אין סיבה שלא. מצד שני אין אפילו שום דבר דומה באופק, ולפעמים זה מייאש.הרבה מחבריי אומרים לי, ששנה זה לא מספיק זמן להתאושש, במיוחד שהיתה פרידה לא קלה. שצריך תקופת "צינון" לפני שאהיה מסוגלת לפתח קשר אחר.אני מסכימה עם זה, אבל רק חלקית. ודואגת בעיקר מפני שעד עכשיו לא פגשתי אפילו גבר אחד שהייתי יכולה לדמיין קשר רציני איתו. בד"כ מה שקורה שאני מצפה מאוד לדייט ראשון אחרי התכתבות וכבר באמצע הדייט יודעת שלא ארצה לראות אותו שוב. פשוט לא מרגישה משיכה למי שיושב מולי - לא משיכה פיזית ולא אינטלקטואלית, למרות שהשיחה יכולה להיות מעניינת ונעימה. אני לרוב יוצאת בתחושה שבליתי שעה בחברת גבר נחמד פחות או יותר, ושאין לי שום סיבה להפגש איתו שוב.אז מה עושים? נעזרים בסבלנות וממשיכים לצאת לדייטים? עושים הפסקה ומרפים? נותנים לדברים לזרום?תודה ושתהיה לך שבת מקסימה!

רחל יקרה,
אני מתרשם ממך שאת חושבת נכון, עושה את הדברים הנכונים, וגם מרגישה נכון את מה שמתאים או את מה שלא מתאים לך. לא מוגזם לצפות למי שאת מצפה לו, רק סביר שייקח לו זמן למצוא את הכתובת שלך. וכל השאלות ששאלת בסוף, לכולן גם יחד התשובה היא כן. גם וגם וגם, וגם, וזה בסדר להחליף את מה שאת עושה, לפי מה שאת מרגישה שנכון לך באותו רגע.

תודה על התגובה.אבל איך לא מתייאשים?לפעמים אני חוששת , שהגבר המתאים לא ימצא את הכתובת שלי ...אני מכירה לא מעט נשים בגילאים 40-60 שחיות לבד תקופות ארוכות - כל כך לא הייתי רוצה למצוא את עצמי במקום הזה...תודה

רחל יקרה,
לפעמים זה עניין של אופי או מצב רוח. לפעמים זה עניין תקופתי וחולף. אם את מרגישה שהייאוש שלך הוא עניין מתמשך, וקשה לך לראות לזה סוף, אז אולי נכון יותר ללכת לטיפול ולעבוד על זה.ואולי רק להסתייע בתמיכה חברתית או משפחתית, אם יש לך תמיכה טובה כזו ואופטימית, וזה יספיק. בחני את עצמך, ופעלי לפי זה. אבל את תאפשרי לעצמך לשקוע בייאוש לאורך זמן רב מדי.כרגע, את נותנת לי ראייה חד צדדית - את מכירה לא מעט נשים שחיות לבד תקופות ארוכות. אני בטוח ששמעת גם על נשים בגילאים האלה שמצאו בני זוג. השאלה מה את בוחרת לראות מתחברת לייאוש, ולצורך שלך בטיפול. האם זה זמני? האם זה קבוע?