למה להתחתן? סיבות נכונות ולא נכונות

שלום רב,
אני נשואה פחות מחצי שנה.לא ממש התלהבתי מחתונה בחיי.ידעתי שאני מתחתנת על אף חוסר האהבה כלפיואהבתי בעבר בחור אהבה אמיתית ומאז הרגש הטשטש כ"כ והפסקתי "להרגיש" אחרים...כנראה מעומק הפגיעה פשוט העדפתי קשר שקט ללא תהפוכות כי יש לי בעייה להסתגל לשינויים ולכעסים...לזוגיות מורכבת כפי שחוויתי איתו...ועם הבחור אחריו.(גם ללא אהבה אבל עם הרבה בלגן)אני מאוד עצבנית מטבעי.בעלי הוא טיפוס שקט מופנם שאינו מדבר הרבה.לא ממש פעלתני.עם זאת,הוא גנטלמן,מכבד,דואג,אוהב.בשל התכונות החיוביות החלטתי להדחיק את הפנטזיה של רצוני להיות עם גבר מסעיר מעניין ומרתק לטובת אותו "שקט רצוי".כמובן...שאי אפשר להדחיק רצונות ואכן מדי פעם כ"כ רע לי משיעמום וריקנות איתו שאני ממש כועסת על עצמי שהתחתנתי...הבעייה שגם בקשר החברי איתו קודם לחתונה ראיתי את אותה תחושה חמצמצה אך חששתי לעשות שינוי...כי הוא באמת בן אדם טוב.מה גם שבאופיי יצר חולני של קינאה ומאוד קשה לי עם זה ואיתו אין את זה כלל.ההרגשה שהצלחתי להירגע דרכו סחפה אותי להישאר על אף....החסרונות.עדיין,כמה בן אדם יכול לוותר כדי שיהיה לו רגוע בנפש?על שיחה? על עניין? על תשוקה?זה הגיוני?אני בן אדם מאוד עמוק ומחפש כל הזמן עניין ולמידה ואיתו...כלום.הכי קשה זה בחברה ובעיקר עם המשפחה.אנחנו ככ פתוחים ונותנים הרגשה טובה והוא בקושי מגיב.כמו דחליל יושב ובקושי זז - כובד כזה שדוחה אותי.אם צריך לעשות משהו אז הוא בשיא האטימות...ביחוד עכשיו בחגים - נלך ל-x?? אז התגובה מתחילה בשקט...ואח"כ מעין תגובה מבועסת כאילו אמרתי לו שהולכים לסבול...(למשפחתי בעיקר)אולי הוא מרגיש במבחן? אולי לא כיף לו..?ובאמת באובייקטיביות מלאה ההרגשה שם נהדרת- צחוקים ופתיחות.אצלם - נהפוך הוא.דממה.שקט..מין ייאוש באויר.מה שמקשה עליי גם ללכת להוריו - העובדה שחזרו בתשובה.(אבל..אני כן הולכת...)אני חילונית טהורה - אוירה של שקט,ברכות כל הזמן נטילת ידיים וכל מיני ההכרחים שאני כ"כ לא מתחברת אליהם...מעיקים עליי.אולי יש איזשהוא רגש של נחיתות שגורם לכל זה...מצידו...אולי כי הייתי די אנטי לגבי הוריו ורצוני ללכת לשם...וזה השפיע עליו.מה עושיםיש לציין שקודם הוא עונה בשלילה הוא יודע שאכעס ואתבעס ואז "מצטער...אבוא איתך..."זה הכי דוחה.או שתגיד כן בלי משחקי דכאון או שתגיד לא ותהיה החלטי.ברור שהוא לא רוצה ומנסה לרצות אבל כמה אפשר להיות אדישה להתנהגות כזו?חאלאס - אני מרגישה זקנה איתו@דיברנו הרבה פעמים על זה.ההחלטה להשתנות לא עובדת בפועל.שוב,זה חוזר על עצמו.

פנינה יקרה,
שאלה מעניינת, שאולי היית צריכה לשאול את עצמך, היא למה בכלל היית צריכה להתחתן. האם כדי להרגיש "שווה" בעיני אחרים? בעיני עצמך? האם כדי להשיג חברוּת טובה? – בסך הכל, אנחנו מתחתנים ממה שאנחנו נוהגים לא פעם לקרוא "סיבות נכונות", ו"סיבות לא נכונות", ועושה לי רושם שלא היו לך מספיק "סיבות לא נכונות" כדי להתחתן."סיבות נכונות" לחתונה הן אהבה, הצורך להיות ביחד, והרצון לגדל ביחד ילדים. רשימת "הסיבות לא נכונות" כוללת שיפור המצב הכלכלי, לחץ של ההורים או של החברה, להראות טוב ומצליח בעיני הסביבה, להיות הורה (להביא ילדים לעולם), להשיג שותף אמין לחיים, פרטנר משעשע ומעניין, פרנטר שאפשר לסמוך עליו או עליה וכדומה. "הסיבות הנכונות" לבד, אינן מספיקות אם אין בצידן כמה סיבות "לא נכונות" שמסייעות להן, כמו בסיס כלכלי סביר, כמו שותפות אמינה לחיים, כמו עניין משותף, וכמו חיזוקים חיוביים מהסביבה. נישואים מאהבה ("סיבה נכונה") במצב כלכלי רע, או כאשר אין עניין משותף עם בן או בת הזוג, או כאשר הם אנטיפתיים ובלתי אמינים, או מול התנגדות חזקה של המשפחה או החברה (למשל, נישואים בין בני דתות או לאום שונה) יהיו מראש קשים יותר, אפילו שהם נעשים מ"הסיבות הנכונות".את התחתנת מהסיבות הלא נכונות. חיפשת אולי מישהו שיהיה הפוך מזה שממנו נכווית, כדי להמנע מכוויות נוספות. בעקרון – אם יש לך מספיק סיבות לא נכונות להתחתן, הנישואים יכולים להחזיק מעמד ואפילו להצליח. הסיבות הנכונות (אהבה) לפעמים יכולות להגיע מאוחר יותר גם הן. אלא שבאיזה שהוא מקום אני מקבל את הרושם, פנינה, שהתחתנת עם פחות מדי סיבות לא נכונות, ושאת לא ממש מתקדמת לקראת אף סיבה נכונה. שאלת שאלות של תהייה לגבי מה שאת רוצה או צריכה לעשות, והרהורים על מקומך בזוגיות הזו. הדבר החשוב ביותר שאני יכול להציע לך הוא לבחון אם יש לך האפשרות והסיכוי הממשי להגיע בנישואים האלה למספיק סיבות לא נכונות, כדי שתוכלי להיות מספיק מרוצה ממה שיש לך.

אולי גם אני נישאתי יותר מהסיבות הלא נכונות מאשר הנכונות.הופעל עלי לחץ סמוי של ההורים והמשפחה, רציתי להשיג שותף אמין לחיים, פרנטר שאפשר לסמוך עליו.. חבר טוב. הוא היה חבר טוב. יכולתי לספר לו הכל.הבעיה הראשונה שלנו הייתה שהקשר המיני שלי אליו נסב על סקרנות למין יותר מאשר על משיכה אליו.(התכחשתי לעובדה הזו - שלא נהנתי מנשיקות איתו מעולם,ורק כשהפכתי אישה בשלה בגיל 37-8 קלטתי שבעצם מעולם לא התעוררתי מינית ממנו)אחר כך הסתבר שאנחנו לא אוהבים לתקשר אותו דבר.(אני אהבתי לשתף בהתלהבות, הוא אהב לשתוק, אני אהבתי חברה הוא אהב להתבודד)הוא אדם דיי מנוכר. מתבודד.(מופנם. תמיד מסתגר בחדר אחר כשמישהו נכנס הבייתה. או שמתעלם מנוכחותו על ידי קריאה או טלויזיה. )(הוא העדיף מין בלבד, אני רציתי גילויי חום מעבר למין והוא נרתע מהנגיעות שלי אם הם היו שלא בקונטקס של חדירה אחריהם)אחר כך הסתבר שאין לנו את רמה של צורך במגע של חום.אחר כך הסתבר שאנחנו לא אוהבים לעשות אותם דברים.(אני אהבתי לטייל, ללכת להצגות, לצייר, להציג, לרקוד, לארח, לשמוע מוסיקה,הוא אוהב רק ספורט טלויזיה וספרים. כשהוא מגיע ויש מוסיקה הוא מייד מכבה את המוסיקה ומדליק טלויזיה.)ואיפה הייתי?בחרתי להתכחש.מה יגידו. הבושה על כי אני צריכה להודות שבחרתי לא נכון.וחוץ מזה, מהבית ינקתי את התפיסה שגירושין זה טאבו.ובין לבין נולד הילד הראשון.ואני הכחשתי לעצמי את העובדה שאנחנו משני עולמות אחרים.אחר כך הוא לחץ עליי לילד נוסף ולאחר שלא יכולתי לעמוד בלחץ הסכמתי.אחר כך הוא שוב לחץ עליי ואני שוב נכנעתי. (ואז יצאו תאומים).בגיל 40 התאהבתי במישהו אחר. זו הייתה חוויה "פותחת" שפתחה לי את האטימות שפיתחתי כלפי עצמי בכל השנים.פתאום גיליתי את התחושה של "לרצות ממישהו ילד" והבנתי שלא חשתי את זה מעולם עם בעלי. (וזה היה מבהיל) ברחתי מזה.. ברחתי מ"להרגיש" כי זה היה גדול עליי...ואז.. לא יכולתי לחיות עם עצמי ואיתו.אז בתמימותי רציתי לספר לו הכל.. כמו פעםובכך כאילו לשקם את הקשר החברי שלנו... אבל החיים ביחד הפכו לגיהנום. מאז אין לו אמון בי בשום דבר והוא אפילו מנוכר יותר מאשר בעבר.וכמו תמיד אני עדיין שבויה בתוך האינאונים שלי. כבר ארבע שנים.וסובלת מיחס מתנכר ומנוכר. הוא חי לידי כאילו אני אויר. לעיתים נדירות הוא מתייחס אלי כמו שמתייחסים אל בן אדם. בדרך כלל זה יחס קורקטי קר.ועדיין הוא דורש לקיים איתי יחסי מין. באופן סדיר לפי הסכם ימים. כשאני מעיזה להגיד ש'לא בא לי' יש תקופות של ניכור יתר ואני ממש מפחדת להגיד לא.. עושה את זה רק בשביל השקט התעשייתי ורע לי עם זה. בדרך כלל הוא ישן בסלון חוץ מאשר ביום ה"מוסכם"ועכשיו הגיע ה"מועד" ה"מוסכם" של ללכת לשכב איתו.ואני דוחה את הקץ ויושבת פה במחשב מותחת את הזמן. לא בא לי כרגיל.העזתי כמה פעמים לדבר איתו על פרדה. הוא לא רוצה להיפרד בשום אופן. אמר שלא יעזוב את הילדים בשום אופן ושאצטרך צו בית משפט להוציא אותו מהבית. ומאז אני לא מעיזה להילחם על פרדה. השקט בבית שלנונ מעיק עליי. לפעמים אני מרגישה שאני מתה מבפנים. אין לי שמחת חיים כשהוא לידי. רק עם חברות, רק עם הילדים, כשהוא לא בסביבה. מי יודע כמה עוד אוכל להתעלם מנוכחותו המתנכרת..לפעמים יש לי חלומות שאני מתה והנשמה יוצאת לי.ועל פניו הוא בסדר והכל כביכול בסדר.ואנחנו נשואים כבר 21 שנים. אני בת 44. הוא בן 54. ארבעה ילדים.לא יודעת מה יהיה איתי.

אשה עצובה ויקרה,
כנראה שבאמת התחתנת מ"הסיבות הלא נכונות", וזה לגיטימי ובסדר, אלא שהן נעלמו בזו אחר זו. זה קורה גם למי שמתחתן הנכונות (קרי: מאהבה), ש"הסיבות הלא נכונות" לא מגיעות, או שהן מפסיקות לעבוד. מאד צר לי שנגררת לתוך מדמנה בוצית, שלא הצלחת לגרור עצמך מתוכה. האמת? עדיין לא מאוחר, אבל לעשות את זה זה תהליך לא קצר, ובכלל לא קל. מותר לך להחליט להפרד ממנו, אלא שתצטרכי להאבק בו, להאבק בתדמית בעיני המשפחה, להאבק בשמירת התדמית שלך בעיני הילדים, ולהאבק על שיפור המאזן הרגשי והנפשי של הילדים. ואת כל אלה, לעשות כמעט לבד. ככל שתמצאי יותר בני ברית (הורים, אחים, אחיות, ידידים וידידות), כך יהיה לך קל יותר. אני מכיר נשים שהרגישו שהן במצב נואש, והתחילו ללכת לטיפול כדי לקבל את האומץ לעשות את הצעדים הללו.יכול להקל עליך אם תביני שהילדים גם כך אינם לומדים נכון זוגיות נכונה מהי, ויקל עליך אם תביני שאת יכולה ללמד אותם מהי זוגיות לא נכונה, מבלי להכפיש את בן זוגך בעיניהם. אבל כדי להתחיל בתהליך כזה את צריכה הרבה אומץ. המכתב שלך הוא אולי תחילת הדרך. אל תאיצי בעצמך. אם תחליטי על גרושין, תבררי היטב מהם התנאים ואיך עושים את זה כאשר הצד השני אינו מעוניין, הכיני היטב את שעורי הבית שלך, והכיני תוכנית פעולה. וכפי שאמרתי, אם את זקוקה לעזרה מקצועית, אל תתביישי לקחת.