למה הוא עוזב? הבנה ופתרון

ד"ר יקר,
שלום!עליתי על משהו דפוק. אני בת 26 ולאחרונה סיימתי מע' יחסים (הנורמאלית היחידה שהייתה לי) של חצי שנה, באהבה גדולה של שנינו ובמילה אחרונה שלו בשל פערים שלא ניתנים, כנראה, לגישור. בתוך תוכי ידעתי שהקשר שלנו לא יוביל באמת לחתונה (למרות שכבר דיברנו על הנושא.) ובמשך שבועיים שאנחנו לא יחד חשבתי למה כ"כ קשה לי שהוא סיים את הקשר, אם בלאו הכי אני יודעת שהוא לא טוב לי לטווח הארוך.ואז גיליתי. כמו כל ה"קשרים" (אם אפשר לקרוא להם כך) האחרים שהיו לי, גם את זה היה לי קשה לסיים. כשאני יודעת שמע' יחסים לא טובה לי, כדי להימנע מעימותים ובעיקר - כדי שאני לא ארגיש "שזה אשמתי" או שפספסתי או שפגעתי בצד השני, או שהייתי יכולה לעשות יותר למען הקשר - אני לא מסיימת אותו, אבל במודע (או שלא במודע?) אני הופכת את העולם כדי שהבחור "יזרוק" אותי.כך עשיתי גם עכשיו. דיברנו עשרות פעמים על הקשר כמה שהוא צריך להסתיים ובכל פעם שהעליתי את זה, החבר שלי בכה וביקש "שנישאר עוד קצת". ותמיד נשארתי. ובפעםהיחידהשבה הוא אמר "לא", זה לא. למרות שגם במקרה הזה אני מאמינה שהכשרתי את הקרקע שהוא יפרד ממני בסוף. ועכשיו כלום שאעשה לא ישנה את החלטתו...אז איך מתגברים על בעיית האגו הזאת?? למה אני גורמת לכולם לזרוק אותי ובסוף בוכה על זה?? או שאני אגמור, אם זה בלאו הכי רע לי, או שאני לא אתבכיין על זה שזורקים אותי זה הרי אבסורד!!!אני חייבת לציין שבמקרה הזה, באמת בגלל אהבה גדולה בינינו, המצב קצת שונה, כי זה יותר גכעגועים מאגו. אבל עדיין. מי הוא שיחליט בשבילי??? הייתי רוצה שנחזור רק לעוד שבועיים כדי שאני אוכל לעשות את הצעד. אבל כל מה שיש לי זה לאכול את הלב. לא?

ועוד משהו, ברשותך...קראתי את "הסטוריה", מה שענית לבחור "אני". עמדת שם על עניין ההדחקות. באחת מהשיחות האחרונות עם חברי (לשעבר...) שאלתי אותו איך הוא מתמודד עם הכאב, ואני יודעת שכואב לו. ואז הוא העלה את נושא ההדחקה. הוא אמר, בדיוק כמוך, שיש דברים שצריך פשוט לא לחשוב עליהם. בתור אחד שכל הזמן אמר לי לא לברוח מהמחשבות שלי, היה מוזר לי לשמוע אותו אומר דבר כזה.אבל דבר חכם שהוא אמר, זה שיש דברים שבלאו הכי אנחנו כבר לא יכולים לשנות, אז למה להשקיע בהם אנרגיות.ולשאלתי - איך עושים את זה??? זה דווקא נשמע לי רעיון מגניב...

אחת יקרה,
התשובה הפשוטה לשאלתך היא "כן". מה שנשאר לך זה לאכול את הלב. אבל אולי קצת ארגיע אותך, ואנסה לנחש מדוע בכל זאת את נותנת להם להחליט בשבילך, למרות התדמית השלילית, לכאורה שנוצרת לך על עצמך בעקבות כך.כאשר את היא זו שבאה ואומרת שאת לא רוצה בהמשך הקשר, את יודעת שאת מגיעה לעימות. אני מנחש שלא נוח לך להתעמת. את לא רוצה את התחנונים, ואת לא רוצה להראות רעה בעיניו, ואת לא רוצה להתווכח על זה שאולי בכל זאת. אז את עושה הכל כדי שהוא יחליט על זה "לבד", וזו החלטה קלה יותר, גם אם התהליך ארוך ומסובך יותר. ואת יודעת שהפתרון לזה, אם את רוצה בכלל לפתור זאת, הוא קצת יותר אסרטיביות. אבל זו החלטה שלך – את לא חייבת לעשות זאת כך, אבל לפחות אל תתלונני אחר-כך שזורקים אותך, כי את יודעת שזה לא באמת נכון.

אחת יקרה,
הדחקות הן פתרון קוגניטיבי נפלא שבנתה לנו האבולוציה עם הזמן. הן למעשה יוצרות חלוקת קשב של המחשבה בין דברים רלוונטיים, לבין דברים שאינם רלוונטיים, ובין דברים מזיקים לדברים מועילים. את תמיד עושה זאת, באופן טבעי, לגבי דברים שונים. את קולטת המון נתונים מסביב, כל הזמן, ואת רובם את שוכחת מהר, ובעצם, אפילו לא מודעת לכך שהם נקלטו על ידי החושים שלך.אבל כאן את מדברת על משהו שחווית, ואת יודעת שלטחון אותו שוב ושוב לא מועיל, ואת בכל זאת עושה את זה, ואת שואלת – איך לעזאזל מפסיקים לטחון משהו שמזיק לי? – אולי נתחיל מכך הסיבה לזה שלא הדחקת את זה, היא פעמים רבות משום שאת חושבת שאם תביני עד הסוף, אולי תדעי לתקן משהו. בין אם את עצמך להבא, ובין אם קשר שהיה ונסתיים, אבל לא איבדת כלפיו תקווה.הדרך להתגבר על זה, היא להעסיק את המחשבות שלך בדברים אחרים, ומנוגדים. כלומר, להתחיל לתכנן את חייך הלאה, ולהעסיק את עצמך בעתיד. ככל שתוכלי להתמקד יותר בתכנון עתידי (מקצועי/כלכלי/חברתי/זוגי), כך ייסוטו המחשבות שלך לכיוון פרודוקטיבי יותר, ותעסקי פחות בטחינה של דברים שאינם רלוונטיים עוד. גם יהיה לך קל יותר להבין שהם פחות רלוונטיים. אז ההתחלה צריכה להיות אולי יותר מודעת, אצל מי שזה פחות טבעי אצלו, אבל אפשר ללמוד את זה ולהכריח את עצמך להתקדם בכיוון הזה.