ללמוד לתת: טיפים לזוגיות

ד"ר חסון שלום,
אני ובן זוגי באמצע שנות העשרים לחיינו ונמצאים בקשר זוגי כ-9 חודשים.אנחנו מאוד אוהבים אחד את השניה ונהנים מחיי מין טובים מאוד ומספקים גם בתדהירות מתאימה לשנינו. שנינו רואים את הקשר שלנו כקשר רציני מאוד במובן של המשכיותו, מדברים על לעבור לגור יחד וכו'...יחד עם כל הטוב הזה, יש עניין שמעיב על יחסינו ובא לידי ביטוי בדוגמאות ובסיטואציות רבות, וזה דבר היות שנינו אנשים דומיננטיים, אולי קצת שתלטניים, החרדים ל"אגו", ל"אני" שלהם... מאפיין זה שקיים גם בי וגם בו מביאלריבים רבים בינינו.אם תשאל אותי אני מנחשת שהדבר נובע משני דברים לפחות: פגיעה קשה שחווינו אני והוא כל אחד בנפרד בקשר קודם והשמירה הזו על ה"אני" נובעת מתוך הפחד להפגע שוב... סיבה נוספת לטעמי נובעת דווקא מרצינות יחסיינו, אולי דווקא משום שאנו רואים ביחסיינו יחסים עתידיים לחיים, אנו חוששים כל אחד לעצמו שמא "מה ש'ארשה' עכשיו יהיה לכל החיים..." כלומר, כל דבר שקורה ביחסינו כעת אנו בוחנים לא בקנה מידה של היום ומחר שאז חשיבות העניין או התגובה יכולה להיות מתונה או מינורית יחסית, אלא שאנו בוחנים כל סיטואציה וכל אמרה וכד' בקנה מידה של"לכל החיים".יחד עם זאת, דמיון נוסף לשנינו הוא עובדת היות שנינו אנשים מאוד רגישים... שנינו אנשים שצריכים תשומת לב גבוהה מבחירי ליבינו וצריכים תחושת ביטחון מוגברת וכו' אמנם הדמיון של שנינו בתכונה זו עוזר לי להבין את הצורך שלו בתשומת לב וה"דביקות" שלנו הדדית כי שנינו אוהבים את זה... בכך נתברכנו... אולם, זה גם הופך את התגובות שלנו והריבים שלנו למאוד אמוציונאליים...אני מאוד אוהבת אותו והוא מאוד אוהב אותי, אך הריבים שלנו מציפים אותנו יותר מכל בעצב רב... וחשש... שמא "אם אנחנו רבים כל כך עכשיו, מה יהיה בעתיד?" שנינו מאוד נכונים להשקיע בקשר, אך ריבוי הריבים מעורר בנו גם חשש...אודה מאוד לדעתך/ עצתךיום נפלא,ליהי

ליהי יקרה,
הגדרת את הקושי שלכם כל כך יפה וכל כך נכון. הייתי אומר אפילו שאולי יותר מענייני אגו, זה החשש מלהיות פראיירים, כלומר, חוסר הביטחון שיש לכל אחד מכם בכך שהצד השני יגמול לנתינה בנתינה.ועוד הגדרת יפה את החשש שלכם מליצור "תקדים" של נתינה, שמכאן והלאה יימשך לכל החיים. לא כתבת אם אתם גרים ביחד, אבל כאשר זוג עובר לגור ביחד, זה בדיוק המקום בו החשש לתקדימים בחלוקת התפקידים החדשה יוצר מריבות. השלב הבא הוא החתונה – ביצירת בסיס ליחסי כוחות וחשיבות למשפחות האם, והשלב שאחרי – הילד הראשון, ששוב יוצר חלוקת תפקידים חדשים, ושוב חשש מתקדימים.אני מציע שתראי לו את מכתבך, וגם את מכתב התשובה שלי. אני אומר זאת בעיקר בגלל שהגדרת את האופן שבו אתם רואים את המריבות האלה במילה "עצב". זה אומר לי ששניכם רוצים את זה אחרת. ששניכם רוצים לתת אמון זה בזה.זה משהו שצריך ללמוד. אבל כל אחד לעצמו בתהליך הזוגי. בעיקר להבין שלמען החיים ביחד, ולמען האהבה שלכם ועתיד טוב יותראנימוכן או מוכנה לוותר על לא מעט.אנימוכן או מוכנה להיות עם יותר סבלנות. ועם מספיק סבלנות כדי לחכות לנתינה של הצד השני. ועם מספיק אהבה ורצון כדי להמשיך בנתינה שלי גם אם אני נותן "יותר".אתם צריכים ללמוד לא לפחד לתת. זה לא קל. זה כמו קפיצה לבריכת מים קרים. אבל קפצו, והתחילו לשחות, ותתחממו בדרך.אם אתם מחפשים להיות פגועים, תמיד תרגישו נותנים יותר – כי תמיד הדברים יהיו לא ברורים: את נותנת א' ו-ב', הוא נותן ג', ד' ו-ה', ומה "נחשב" יותר? אם זה לא נמדד בפרמטרים ברורים, כמו, נגיד, כסף, שאפשר תמיד לעשות חשבונאות מדוייקת ולומר מי חייב למי, תמיד תוכלו לומר לעצמכם שאתם נותנים יותר, ואף פעם לא תצאו מזה. אז בבקשה – חיזרו לפיסקה הקודמת. שם הפתרון שלכם, והוא דורש עבודה של כל אחד מכם עם עצמו. את הגמול תקבלו באוירה טובה יותר. אולי אפילו בעתיד משותף. נדמה לי ששווה.

ד"ר חסון שלום,
ראשית תודה רבה על התשובה המסבירה והמנחה.אני ובן זוגי לא ממש גרים יחד, אבל מנהלים חיים דיי צמודים, ישנים כל לילה יחד ואוכלים לפחות חצי מהשבוע ארוחות ערב יחד, צורת חיים שאכן כוללת מצבים של חלוקת תפקידים ואיתההגדרה של יחסי כוחות לא פעם. אין ספק שהיחסים בנינו צמודים וקרובים למגורים משותפים, אולם דווקא עובדה זו מגבירה בי את החשש- שכן, אם היום אנחנו מרגישים תחושת "סינג'ור" כשאנחנו עושים משהו אחד עבור השני, מה יהיה הלאה???? מה יהיה כשבאמת נעבור לגור יחד? מה יהיה בעתיד עם הילדים וכו'... האם כל שלב כפי שהגדרת יהיה משוכת ריבים?אני יכולה להצביע באופן אישי על תכונה שמאוד מפריעה לי אצל בן זוגי, וקשורה לכל האמור. אני מדברת על היות בן זוגי יקירי, אדם שמקרין תחושה של"מגיע לי" וציפייה ממשית לנתינהמהסובבים אותו. זה לא תמיד נעים... כי זה לעיתים קרובות גורם לי לתחושה צורמת של"חובה" ושל "מוכרחה"לעשות... ואז גם אם אני מאוד רוצה לעשות את הדבר המבוקש, זה יוצר בי תחושת דחייה ואנטגוניזם.אני מאוד מזדהה עם הדרך שאתה מתאר בפסקה האחת לפני אחרונה שלך, ואנחנו אכן חשים כאב כי אנחנו מאוד רוצים ואוהבים... אבל דבר אחד מפריע לי...המילה סבלנות שכתבת בפסקה האחרונה העלתה בי קצת צמרמורת... כי- מה אם עם משהו אחר הייתה נדרשת פחות "סבלנות" ופחות "מאמץ"? האם זו מלחמה קשה מידי? האם זה עבר את גבול הטעם הנכון והסביר בהשקעה ובבניית יחסים?תודה רבה מקרב לב,ליהי

ליהי יקרה,
בדיוק בשל כל הסיבות שפרטת הצעתי שתראי לו את ההתכתבות בינינו. כדי ששניכם תיקחו אחריות. אני קורא במכתבך גם את החששות המאד עמוקים שלך. האם את מסוגלת להראות לו את ההתכתבות גם לאחר שכתבת את מכתבך האחרון? האם שניכם מסוגלים להתמודד גם עם הדרך שבה את רואה אותו, כשהיא כתובה שחור על גבי מסך המחשב? ואולי זה סוג של מבחן, ליהי, שכדאי לנסות לעמוד בו כדי לראות אם אתם יודעים להתמודד כשקשה.