ללמוד לאבד תקווה

בחצי השנה האחרונה היה לי חבר. ארבעת החודשים הראשונים היו קסומים. בחודשיים האחרונים הוא נעלב מכל דבר שאני אומרת, מגיב בכעס לא פרופורציוני לדברים, מאשים אותי בדברים שאין לי מושג איך הגיע אליהם ואומר לי דברים שמעולם איש לא אמר לי. אני יודעת שהוא מאוד אוהב אותי וזה איזה תסבוך שלו עם עצמו, אבל מאוד קשה לי עם זה. זמן קצר לאחר שמתרגז ופוגע בי, הוא נרגע ופונה אלי כאילו לא קרה כלום, אומר לי שהוא אוהב אותי וכו'. אני, אחרי כל מקרה כזה מאוד נפגעת, מסתגרת בתוך עצמי וממש מתכווצת ומרגישה סוג של פחד. לפני חודש, באחת ההתרגזויות הוא נעלב כשעניתי לו ואמר שהקשר בינינו נגמר. הצטערתי, אבל לא מחיתי על זה. יום אחרי שלחתי לו מייל מאוד אוהב והתקשרתי. הוא ענה לי שזה מאוחר מדי. ניתקתי. אחרי יומיים הוא שלח לי סמס כאילו הכל בסדר ועניתי תשובה קורקטית. זה כנראה הפתיע אותו ומאז לא שמעתי ממנו. בחודש האחרון לא היינו בקשר ושלשום נפגשנו כדי שאקח דברים שלי שהיו אצלו. הוא עשה את כל הסימנים לכך שרצה שנחזור. לא היה לי קל ובכיתי, אך סירבתי להתנשק וכו'. מכיוון שלא ליבנו את העניינים בינינו כשהקשר נגמר, נתתי לו מכתב שכתבתי ובו כל התחושות, העלבונות והפחדים שחוויתי בחודשיים האחרונים. בנוסף לתחושות אלה, כתבתי שלמרות הכל אני מאוד אוהבת אותו ומוכנה לעשות כל מאמץ כדי שנהיה ביחד. לאחר שקרא את המכתב, אמר שמאוד אוהב אותי, אך גם אם יהיה לו מאוד קשה הוא לא יפנה אלי, ואין סיכוי שנחזור להיות ביחד, כי למעשה הוא זה שנפגע ממני. עכשיו הוא גם נפגע מכך שאמרתי לו שאני חוויתי את היחס שלו כלפי כאלים. ואני באמת בחודשיים האחרונים ממש הרגשתי סוג של פחד מפני התגובות הכעוסות שלו. אמרתי לו שאני חושבת שאם שני אנשים מבוגרים (אנחנו בני 35-40) אוהבים זה את זה, עליהם לעשות כל שביכולתם להיות ביחד ובזה הסתיימה השיחה. יש לו כמה דברים אצלי ואני יודעת שהוא מצפה שאתקשר כדי שיבוא לקחת אותם, אך לי אין כל כוונה לעשות זאת. אני חושבת שכבר אמרתי הכל (את הדברים הטובים והרעים) והכדור אצלו. למרות שאני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון, אני מרגישה נורא. כואב לי הלב. עם כל ה"טרוף" שלו, אני יודעת שזה שאנחנו לא ביחד זה פספוס גדול, ואם רק היה מוכן להתמודד עם הדברים שאמרתי ולנסות לפתור את הבעיה הזו שלו, יכול היה להיות טוב. ברור לי שהוא נעלב עד עמקי נשמתו מהדברים שכתבתי והוא כבר לא יצור עמי קשר. השאלה שלי כנראה מיותרת, אבל בכל זאת, בגלל שכל כך כואב לי- יכולתי להבליג ולהמשיך? יש טעם, בכל זאת, שאנסה לפנות אליו עוד כמה זמן, אחרי שיירגע קצת? תודה.

Xיקרה,
אנסה לשאול אותך שאלה חד צדדית, כלומר, כזו הרואה את כל מה שהיה לך מנקודת מבט חד צדדית, ומתעלמת במכוון מהצד האחר של התמונה:למה בעצם את רוצה לנסות לפנות אליו? היחס שלו כלפיך היה אלים. זאת החוויה שלך, ואם את מערערת על זה, את מערערת על תפיסת המציאות שלך. יש לך סיבה ממשית, פרט לכך שהתפיסה הזו מפריעה לך לחזור אליו? האקס שלך לא רק שלא ראה זאת, אלא ראה בדיוק את ההפך. האם את באמת מאמינה לו שכך היה במציאות?אני לא חושב שזה מה שאת באמת חושבת. זה לא מה שאת כותבת כאן. גם לא עושה רושם שהוא מוכן "להתמודד עם הדברים שאמרת ולנסות לפתור את הבעיה הזו שלו", מה שאומר שכנראה לא יכול להיות טוב.יש בו דברים שמושכים אותך. ואפילו מאד. אבל זה לא אומר שאתם יכולים לקיים זוגיות שתהיה טובה לך. וזה מחזיר אותי לשאלה: למה בעצם את רוצה לנסות ולפנות אליו? בגלל התקווה שזה ישתנה? – המכתב שלך לא מראה סימנים שאת באמת מאמינה בזה, אלא שאת רק מקווה שזה יקרה, וזה לא מספיק.