לידה ראשונה: חוסר הכנה נפשית

ילדתי לפני 3 חודשים ומאז חיי הפכו לבלתי נסבלים. אין לי רגע לעצמי, אלא אם יש מישהו אחר בבית. ואז אני סובלת שמישהו נמצא אצלי ואין לי שקט. כשבעלי חוזר הביתה, הוא מבלה עם הילד. הוא עושה את זה גם כדי "לשחרר" אותי מהילד. אבל אז יוצא שאני לא מבלה עם בעלי. שנינו מאד מותשים ולכן ברגע שהילד נרדם, אנחנו רצים לישון. אני קמה אליו בלילה (מניקה), לכן בעלי זה שמרדים אותו. ככה יוצא שאפילו לישון אנחנו רוב הזמן לא הולכים ביחד. כמובן, שאין לנו זמן לאינטימיות. לא קיימנו יחסים מאז הלידה.לפני שבוע יצאתי לעבודה שאני ממש לא אוהבת ועדיין אני מרגישה רע כשאני יוצאת הביתה (בעבר רצתי הביתה עם חיוך וספרתי דקות עד שיום העבודה יסתיים).חשבתי אולי לצאת לבלות עם בעלי, אבל אז אני חושבת שעדיף לי לישון (אני קמה לפני 5 כל יום). אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני כל כך מצטערת שנכנסתי להריון (מתוכנן). הילד שלי מאד נוח ורגוע, ישן 5 שעות בלילה, ככה שהמצב לא ישתפר בקרוב.

את כל כך מצטערת שנכנסת להריון???? שאלוהים יעזור לך..הריי הוא תינוק את אמא טרייה זו תקופה לא קלה ומין הסתם גם עוברת...תשאירי בצד את כל היצרים שלך או איך שלא תקראי לזה ותסתכלי על הצד החיובי של כל העניין..המשפט הזה שכתבת שאת מצטערת וכו'... מזעזע!!תתבישי, ונראה אותך אומרת לתינוק בעוד כמה שנים שהוא "הפריע" לך לישון ואת מצטערת שהבאת אותו...

אמא של התינוק צריכה לקרוא אותה.תודה

א יקרה,
לא כתבת בת כמה את, אבל בכל מקרה ברור שהגעת ללידה כשאת לא מוכנה נפשית, וכנראה גם לא מוכנה פיזית למאמץ ולעזרה שאת יכולה לזכות לה. לכן כל כך קשה לך. יש מי שמצליח לחוות את התקופה של ילד ראשון כאחת התקופות היפות בחייו, ויש מי ש"מצליח" לחוות את התקופה הזו כאתר התקופות הקשות בחייו. המאמץ הנוסף, המעמסה על שני בני הזוג כשהם צעירים, לא מוכנים נפשית לזה, לא בנויים כלכלית להתמודד עם הקשיים, ועם העבודה שקשה לקחת ממנה הפסקות (ואני מדבר גם עליו, שקשה לו לעזור לך), יכולים להפוך תקופה כזו לסיוט, עד אשר מצליחים ליצור את ההתאמות, להבין מה קורה לך, מי יכול לעזור לך ומי לא, עם מי קל ממי שמגיע אליך, ועם מי קשה לך (וכשהכל קשה, אז מישהו שאת פחות מסתדרת איתו יכול להקפיץ לך את כל הפיוזים). ההתשה הפיזית והנפשית אינה יכולהאני משאיר את ההודעה של ליאת כאן במכוון. בדרך כלל אני מסיר הודעות כאלה, גם כי דיאלוג נוסף מפריע למי שגולש כאן לקרוא את העיקר, שהוא הדיאלוג שביני לבין הפונים אלי (וכשלא הסרתי הודעות כאלה קיבלתי תלונות, ובצדק), גם משום שזה מנוגד לכללי הפורום, וגם כדי לחסוך לי לענות על דברים שאיני מסכים להם, ושאינם נוגעים לשיחה שלי עם הפונה. אני לא מסכים כלל עם ליאת, כי היא שופטת את הדברים מנקודת המבט שלה, ובעיקר שיפוטית מאד. אבל אני משאיר את ההודעה, כי אני חושב שבמקום כלשהו ההודעה הזו, אולי דווקא בגלל השיפוטיות שלה, היא גם הקול הפנימי שלך, כי את חושבת שכך אתצריכהלהרגיש, ולכן את מרגישה במצוקה, כי את מבינה שאת, לכאורה לפחות, "לא בסדר". אז תביני שהתחושות שלך הן תחושות שבמידה מסויימת, לפעמים מעטה וכהרהור חולף ורגעי מאד, ולפעמים במידה רבה ולזמן רב, כמעט כל אמא טריה מרגישה, ובדרך כלל מצליחה להדחיק. כי הטוב שיש בתחושה האימהית מתגבר. אלא שכאשר הקשיים גדולים, וכשאין הכנה נפשית מספקת, נקודת המבט הפסימית גוברת. ועכשיו את יכולה להבין מהיכן מגיעה התופעה של "דכאון לאחר לידה".הדרך להתגבר על זה, א, היא לקבל את התחושה שלך, להבין שהיא חלק ממך וחלק מהתהליך, ושגם הבן שלך הוא חלק ממך, וילדים הם לפעמים אושר גדול ולפעמים מעמסה בלתי אפשרית וצער גדול. זה אחד הדברים שלא הכנת את עצמך אליו. במשך הזמן צפויים לך הרבה רגעי אושר, עם החיוכים שלו, ועם הזחילה שלו, והעמידה, וההליכה ליום הראשון של בית הספר, ועוד ועוד, וצפויים גם הרבה רגעי צער, כמו חבר שהכה אותו, או מחלה, או כעס עליו כשהוא שופך את הכוס על השולחן. אמהות זה הרבה סבלנות.ועם כל זאת, במקום להתייאש מהמצב, נסי לבדוק אם יש דרכים למצוא פה ושם גם רגעים לבד עם בן זוגך. תסבירי לו שאת צריכה את זה כדלק להמשך, ושתפי אותו בנסיון למצוא פתרון לזמן כלשהו שתהיו ביחד. גם אם זה יהיה מעט, זה יכול להקל עלייך, כדי שתראי שיש תקווה, והחיים לא נסתיימו. וכשאת כותבת שהמצב לא ישתפר בקרוב, ה"בקרוב" שלך כנראה קצר רוח מאד. האם "בקרוב" זה חודש? חצי שנה? שנתיים? נסי לחפש מהו הבקרוב שבו הדברים יהיו טובים יותר, וזה יעזור ליצור בך תקווה.

אתה צודק, אני באמת הגעתי לא מוכנה לילד. אני לא צעירה מדיי (בת 25), אבל כל החיים שלי עבדתי מאד קשה. גם לפני הלידה עבדתי במשרה מלאה וגם למדתי תואר שני. גם בחופשת הלידה שלי למדתי כשהוא ישן, במקום לנוח. ואני עדיין לומדת.הקרוב שלי הוא גיל שנתיים. אולי יהיה שיפור קל כשאסיים את התואר, אבל לא נראה לי שהוא יהיה משמעותי. אני מניחה שאצליח להחזיק מעמד, אבל מה שבאמת מפריע לי זה שבמקום להנות מהחיים אני רק מנסה "לשרוד".בעלי יודע הכל ומנסה לעזור. כמה פעמים בשבוע הוא בא הביתה מוקדם, אבל זה רק גורם לי להרגיש רע כי העבודה שלו נפגעת בגללי. הוא זה שמציע שנצא ונבלה, ואני זאת שאין לה כח. אם אני ישנה 5 שעות בלילה, אז הבילוי רק "יבזבז" לי זמן וכח.

א יקרה,
את כנראה לחוצה לרוץ מהר מדי, ומעבר לכוחותייך. אם את מתמוטטת, והתחושה שלך כפי שהיא, כנראה שצריך לשנות סדרי עדיפות, ולהילחץ פחות. בן זוגך מוריד את הקצב שלו מחוץ לבית למען הזוגיות, וכנראה שגם את, אבל לא מספיק. את בסיום סמסטר עכשיו. תבדקי מה את יכולה לעשות למען הקטנת הלחץ בסמסטר הבא, כי אם אין לך זמן לחיות, זה עלול להזיק לך גם בטווח הזמן הקרוב, גם בטווח הבינוני וגם בטווח הרחוק, כי יש לזה השלכות רבות גם על היחסים שלך עם בן זוגך, וגם על אלו עם הבן. וכפי שאת רואה, גם השלכות שיש לזה על מה שבינך לבינך. קחי לך זמן, כי את לא סופרוומן, מן הסתם, והגיע הזמן שתלמדי לקבל את זה. אם היית מגיעה לטיפול, כנראה שזה מה שהיו מנסים ללמד אותך. תראי אם את יכולה לעשות את זה לבד.

וקראתי את מה שד"ר אורן כתב לך ולמדתי מכך...אני מאחלת לך המון בהצלחה, בלימודים, בזוגיות ובעיקר בלהיות אמא...אז שוב סליחה ובהצלחהוד"ר אורן חסוןתודה שלא מחקת את התגובה הנסערת שלי ורק אחרי שקראתי מה שכתבת הבנתי גם למה!!!אתה איש טוב, תמשיך כך...

ליאת יקרה,
אני מאד מעריך את המכתב שלך. הוא דורש גם אומץ, וגם התבוננות מחודשת פנימה. טוב וחשוב שגם את עברת תהליך בהתכתבות הזו. אני מבין את התגובה שלך, כי היא תגובה טבעית מאד כרגש הראשון שאת מרגישה למקרא מכתב כזה, אלא שתגובתך היתה אימפולסיבית מדי, וללא נסיון להבין את תחושותיו של הצד האחר. כי א' לא היתה מגיעה לתחושה כזו לולא היתה לה סיבה. וחשוב להבין גם את ההפך: גם אשה נורמטיבית יכולה להגיע לתחושות כאלה, בתנאים חיצוניים ופנימיים מסויימים. ואם למדת להשליך מזה גם למצבים אחרים בחייך, ולהיות קצת פחות אימפולסיבית ויותר מנסה להבין קודם את תחושותיו של הזולת ואת הסיבות להן, הרי תהיי לא רק אדם טוב יותר, אלא גם שותפה וחברה טובה יותר, והרווח מזה יהיה כולו שלך.