התמודדות עם לחצים בזוגיות

כבר נשואה שנים רבות אך לאחרונה זה בלתי נסבל. הבן האחרון יצא לא מזמן מהבית ועכשיו אני רואה את פרצופו האמיתי של בעלי וכמה שזה בלתי אפשרי לחיות במחיצתו. מאז ומתמיד טון דיבורו תוקפני , הוא חולה סוכרתי 2 לא כ"כ מצליחים לאזנו, סובל מעודף משקל, מובטל מעבודתו. לאחרונה זה החמיר: כל דבר שלא נראה לו, או אם לא ידעתי דבר מה אחרי שהסביר לי פעמיים = הוא חוטף התקף זעם: "אמרתי לך כבר 100 פעם" בצעקות. כל צעקה שלו גורמת לי לדכדוך רב, לשנאה עזה ועבורי זה כמו לקבל מכה. שאלתי אותו: מדוע הוא מתנהג כך, טוען שנמאס לו כבר להיות סגור בבית, לא מבלים מספיק , מדוכא... לציין, שאני טיפוס ביתי ולא יוזמת בילויים אבל גם הוא לא יוזם בילויים ואנחנו יושבים בבית. הוא ליד הטלביזיה , אני מתכתבת עם חברות ליד המחשב. האם זה סיבה להיות תקיף בדיבורו איתי?? אני חושבת שגם אם יזום בילוי איתו (למרות שלא בא לי תמיד לבלות איתו מאחר ומראה פניו תמיד קודרני, לא מחייך, לא צוחק ולא מצחיק, מדכא להיות במחיצתו) לא נראה לי שפתאום יהיה אמפתי כלפי. הלכתי לראשונה לייעוץ פסיכיאטרי לפני מספר ימים, הוא אמר שצריכים יותר לצאת אבל הוא חייב לראות את בעלי ולהתרשם ממנו. בעלי הסכים לקבוע תור אליו ביחידות. שאלתי: האם רופא פסיכיאטר יכול לעזור לנו? מצד אחד הוא אבא של יילדי, אנחנו משפחה מאד חמה ומלוכדת ואם אפרד ממנו זה ישבור אותם לרסיסים, אני יהרוס את כל המשפחה. גם בתוך תוכי נוח לי לחיות לצידו: מבחינה כלכלית, הוא טיפוס שאוהב לעזור אך לא נעים להיות עצובה עד יום מותי במחיצתו. כלב אם לא יצא מהבית הוא יתקוף, אך בני אדם אמורים להיות שונים מכלבים, לכן צריך לתקוף בדיבור בגלל שלא מבלים? או אולי זה תירוץ שלו ויש לו בעצם בעייה נפשית והוא "מאשים" כביכול אותי לסיבות ההתפרצויות שלו?? אני חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות בתוך תוכי אין לי רצון להיפרד ממנו כי יש דברים משותפים שאנו עושים אז כיף לנו. תודה רבה על העזרה ומצטערת על אורך המכתב.

חווה יקרה,
יש קשר בין לחץ נפשי לסוכרת. וכאשר הסוכרת אינה מאוזנת, ויש אי נוחות פיזית - שלפעמים זה בלשון המעטה, נוצרת מועקה שגורמת להתפרצויות זעם בקלות רבה יותר. האכזבות המשמעותיות שיש לו עכשיו מכך שהוא מובטל, רק מעצימות את תחושת חוסר שביעות הרצון שלו וההתמרמרות שלו. לכן, עשיתם טוב כשקבעתם לו פגישה אצל פסיכיאטר, שיעזור לו לחפש דרכים להתמודד עם הלחצים.ובהחלט יכול להיות שאם תצאו לבילוי, ותצליחי להיות סבלנית כלפי נקודות התחלה של התמרמרות או ציניות, תוכלו שניכם ליהנות מהם, וזה יכול לשפר את מצב רוחו.

אני בבעייה רצינית: אולי מאחר שמתוך עשרות שנות נישואי זכיתי לפגיעות מילוליות ממנו, עכשיו אני רואה אחרי שיחה רצינית איתו הוא לראשונה ממש הודה באשמה וטען שזה לא בכוונה ושכן אוהב אותי ומשתדל לדבר בטון נעים יותר למרות שרואים שהוא מתאמץ כי הוא רגיל להיות פתיל קצר. ז"א שעלי לתת לו צ'אנס . אך יש לי בעייה: מצד אחד אני מאד מאד לא בא לי להתגרש ממנו אחרי כ"כ הרבה שנים של נישואין וזה לא שכל יום היה מרים קול אלי, והוא אבא מקסים ביותר, גם עוזר לי בהמון דברים, אז בכל זאת יש לו גם יתרונות, אך איני יודעת מה קרה לי: אני מרגישה שאני יותר לא אוהבת אותו, אני חוששת שלעולם לא אוהב אותו כי אי אפשר למחוק את הצעקות הרבות שלו שהצטברו אצלי שנים. ואיך אפשר להתחיל לאהוב פתאום אדם כזה?? מדוע המוח אצלי ממאן לאהוב אותו, אני מרגישה קרירות כלפיו, מתפקדת בבית ומרגישה כמו עוזרת בית וכאילו שאין לי בעל (למרות שיש לי), מרגישה זר וטינה עזה כלפיו, מדוע זה לא עובר לי? אני רוצה להתחיל לאהוב אותו וקשה לי. מה אני עושה?? האם כך להמשיך לחיות כל חיי או שזה יעבור? מתי זה אמור לעבור?? אני גם לא רוצה להראות לו את זה בכדי שהוא לא יהיה מתוסכל ממני ועצבני ואז אני אשלם את המחיר בהתנהגותו. בקיצור: יש סיכוי שאני אי פעם יאהב אותו ? מה יכול לגרום לי פתאום לאהוב אותו אם הוא מטבעו קודרני וסגור?? זה שאני יזום יציאה מהבית איתו יגרום לי פתאום לאהוב אותו?! הרי יש לי זכרונות לא נעימים שממאנים לצאת לי מהראש. בעלי התחיל לקחת מאתמול "ואבן", הוא קיבל זאת לחודשיים, מה יהיה אחרי חודשיים?? שוב יחזור לסורו?? מה עלי לעשות שאני בתוך תוכי יתחיל לאהוב אותו ולמחוק את כל הזיכרון הלא טוב שהיה לי ממנו?? אני כ"כ חסרת אונים שאין לך מושג. מצד אחד נשבר לי ממנו, עצובה ממנו, מצד שני קשורה אליו עד מאד ואני מרגישה את אותו הדבר שמרגיש בעלי, הוא כעוס כי מרגיש שאני לא מרוצה ממנו יותר ומצד שני לא מעוניין בכלל להיפרד ממני. האם אנחנו נורמלים??? והאם זה יעבור?? מתי אוכל להתחיל לחייך אליו?? סליחה על האריכות, הוצאתי את כל הכאב בכתב ומקווה שאתה זה שתושיע אותי. הרבה תודה.

חווה יקרה,
מצד אחד, עשיתם ממילא את הדבר הנכון, וקבעתם לבעלך תור לפסיכיאטר. מצד שני, גם אם הוא יקבל תרופות, וגם אם הוא יתחיל בטיפול כלשהו, ייקח זמן עד אשר הדבר יועיל, ועד אז את עדיין נשארת ללא סיבה ממשית, ביד, שיש לך תקווה למשהו טוב יותר. הרי לו היית יודעת שהכל יעבור בתוך חודשיים, היית יכולה לשרוד את זה. אלא שאת לא יודעת אם ומה יעבור, וכמה זמן זה ייקח.אני ממליץ לך לכן ללכת גם כן לטיפול, עבורך, כי נחלשת מאד נפשית. ואולי - אולי אפילו ללכת לאותו פסיכיאטר, וגם אם הוא לא יהיה מוכן לתת לך פרטים באשר לטיפול בבעלך בשל חיסיון, הוא לפחות יוכל לומר לך דברים שיוכלו לחזק אותך.

(הודעה ללא תוכן)