לחץ חמות: מה לעשות?

אני אם צעירה לילד בן 3 חודשים..אני מניקה מלא ..בני אינו מוכן למוצץ או בקבוקבני מקסים אבל בשעות הערב הוא קצת מתבכיין כשרק אני יכולה להרגיעו..(בדרך כלל יונק ע"מ להרדם)עכשיו עונת החתונות ויש לנו כמה...בעלי רוצה שנשים את הילד אצל אימוואני לא מוכנה כלל..איני סומכת על אימו בלשון המעטה..(מסיבות מוצדקות שלא אפרטן)אמרתי לבעלי שאם כבר איני ליד הילד אז לפחות שיהיה בסביבה מוכרת (הבית שלו)או שאחותי שהינה חובשת תשמור עליו...אני ממש בבעיה איך מסבירים לבעל מבלי לפגוע בזוגיות שכ"כ חשובה..במיוחד שאימו כל הזמן נעלבת ומחממת אוירות מקצועית....היא גם גרה בעיר אחרת..

מיואשת יקרה,
את מתארת בעיה טיפוסית שקורית כאשר החמות לוחצת, כאשר בן-הזוג דואג שמא אמא שלו נפגעת, וכאשר האם חרדה לתינוק שלה,ונלחצת כאשר זרים, ובעיקר החמות, מנסים לקחת עליו אחריות.את אומרת שיש סיבות מוצדקות לכך שאת לא סומכת על אמא שלו. את אולי לא רוצה לפרט אותן גם כלפי בן זוגך, ואז אולי זו בעיה. את חייבת לפתוח את הדברים איתו, ולנסות לשכנע אותו באופן הגיוני. את צריכה גם להעביר אליו את המצוקה שלך. ואם את לא מצליחה, אז אולי יש לכם בעיה בזוגיות. בנוסף לכל אלה, יכול להיות גם שאת מגזימה בסיבות הללו, אחרי הכל היא הצליחה לגדל בן באופן כל כך מוצלח, עד שאת בחרת בו כאב לילדך. מאחר שלא פרטת יותר, אני מעלה זאת כאפשרות, משום שגם זה קורה בזוגות. את צריכה לשקול את כל אלה, ובכלל זה ויתור, ואולי ויתור בתנאים מוגדרים, כדי להחליט מה חשוב לך יותר.

לדר' אורן חסוןתודה על תשובתך,לא רציתי לפרט..מדוע איני סומכת על חמותי ,אבל כנראה שאין מנוסתפסתי אותה פעם מכוונת את פטמתה לבנילאחר כמה זמן הובהר לי ע"י דודה של בעלי שכך נהוג (מבלי שדברתי על כך עם איש)אני מדברת על הנקה לאו דוקא ע"י האם אלא גם ע"י בת משפחה אחרת סבתא וכד'(גם כשאין חלב).עם כל הכנות בין בני זוגאיך אפשר להגיד דבר כזה לבעל? זו אמא שלו..וזה די חולני...?מה גם כשבני ישן והיא רוצה להעירו היא עושה בכוונה רעשים...לא עושים דבר כזה לתינוק בן 3 חודשים...על אשה כזו איני סומכת שתשמור על בני...!!!!!אני מדברת עם בעלי ויש ביננו יחסים טובים ופתוחים מאוד.אך יש דברים שהשתיקה יפה להם..ואלו בדיוק הדברים.אזמה עושים במלכודת כזו?ומה הכוונה לויתור, איך ניתן לעשות ויתור כזה?בכל פעם שאנחנו הולכים אלהם או שסיטואציה כזו עומדת בפתח אני ממש נתקפת חרדה ממשית .(עם כל הסמפטומים הפיסים הנלווים בכך), פניתי אף לפסיכולוג , אך עדין לא הגעתי לכדי פתרון.קשה קשה קשה לי להמשיך ככה..איני מסוגלת להיות צבועה! ובטח שלא להשאיר את בני איתה ,פשוט לא סומכת עליה!

מיואשת יקרה,
לפני מספר ימים קבלתי שאלה מאד דומה, וכנראה שזו היתה נורמה מקובלת בחברות מסוריותיות מסויימות. אנא ראי את הדיאלוג שהתנהל שם, אולי יוסיף לך משהו.http://www.starmed.co.il/Forum/?ForumID=93&MsgID=656588אבל את מבינה שיש דברים שהשתיקה אינה יפה להם. ואולי אלה בדיוק הדברים. כאשר זה מציק לך בעוצמה כזו, וכאשר האסתטיקה וההגיינה מפריעים לך ברמה שכזו, את נשארת בדילמה של או לפתוח את זה בפניו, או לא להגיד לו ולריב איתו מבלי להסביר לו מדוע, או להתאפק ולהבליג, ולהביא את הבן שלך לחמותך.אני מבין את החשש שלך מלפתוח את זה, אבל את מבינה שבלי זה הוא לא יבין. אולי תשלחי אותו לדבר עם הדודה של בעלך, כדי שיאמין לך.