לגור עם המשפחה: איך להתמודד?

שלום רב
אני ובן זוגי כשנה וחצי יחד.מהרגע הראשון לחברות שלנו היינו בלתי נפרדים וכל לילה ישנו יחד.אני לא גרה בעיר שלו ויש לנו הרבה יותר סידורים בעיר שהוא גר(שהיה גם הבית השני שלי עד לפני שהכרנו) אז החלטנו לא מזמן לעבור לגור יחדיו בבית הוריו מכיוון שכבר היה לי קשה לעבור מבית לבית ואנחנו לא רצינו להיות אחד בלי השניה.מאז שעברתי לפה הכל יותר גרוע ממה שהיה.תמיד היה לי קשר מינימלי עם אמו של "שלום שלום" ואפילו לעתים היא הייתה מתעניינת בי ומחמיאה לי.היא אישה גרושה אשר בעלה בגד בה והיא ממורמרת. המנטליות פה נורא שונה מהמנטליות בביתי. בביתי תמיד הייתה "יד חופשית" ואמא שלי הייתה עושה הכל עבורנו, מעולם לא אמרה לנו לנקות או לעזור לה.פה זה שונה לגמרי. כל אחד אדון לעצמו ואמו נורא חרדה לגבי השיש שלה והארונות. היא יכולה להיות אישה נורא לא מסודרת מבחינת כלים וכו', אבל כן לכלוכים על השיש וכדומה יכולים להוציא אותה מדעתה. אני בשנה האחרונה נורא אוהבת לבשל ולהכין במיוחד לחבר שלי, ואני עושה את זה במטבח שלה עוד לפני שעברתי לגור פה. מאז ומתמיד תמיד הייתה מעירה לי, אומרת לי דברים חסרי טאקט, על כל שריטה הכי קטנה בשיש או בארונות מתלוננת ואני לא יכולה לסבול את זה. זה נראה כאילו שלא אכפת לה לפגוע בי וזה נורא לא מכבד. אני מצידי לא נשארת מאחור, אני בן אדם נורא מופנם ואף פעם לא היינו חברות טובות, ואולי אם הייתי יותר פתוחה איתה היא הייתה יותר סובלנית אליי. כל הזמן הייתי מדברת על הנושאים האלו עם בן זוגי ואף המון פעמים הוא ניסה לדבר איתה אבל אף פעם זה לא עזר. זה מנטליות ואופי שאי אפשר לשנות. אבל מה עם אני לא מסתדרת עם זה? זה נורא קשה.חשוב לציין כי לפעמים היא הייתה נורא נחמדה אליי וכל פעם שהיא הייתה מחמיאה לי הייתי מרגישה רע על כך שחשבתי עליה דברים לא כל כך טובים, ואז היא שוב הפכה להיות לא נעימה, להעיר ולהיות חסרת טאקט, וכל פעם מחדש הייתי נפגעת.אז פשוט החלטתי שאני לא רוצה שום קשר אליה, אמנם חיה בביתה אבל מאז שעברתי לפה הסבלנות שלי פקעה, אפילו שלום אני כבר לא אומרת. אני לא מסוגלת. אני יודעת שהיא לא תשתנה. ואני רוצה לגור איתו.. וזה המקום היחידי שיש לנו.מה אעשה? איך אשנה את המצב? אני אומללה פה נורא.מרגישה שיש ביני לבינה מתח נוראי. חבר שלי אומר שעליי לדבר איתה על הדברים (היא כבר יודעת שרע לי ומה אני מרגישה כי הוא דיבר איתה על כך).חשוב לציין גם כי אני גרה פה גם עם אח שלו שגם עמו אין לי אינטרקציה בכלל, וזה גם מעיק עליי נואשות.אוף מקווה שתוכל לעזור :(

חסויה יקרה,
לא כתבת את גילכם וחבל. אבל כשאת מגיעה לבית של מישהו אחר, כאורחת, ובודאי כאשר את מגיעה כאורחת קבועה, את צריכה להבין את כללי הבית, להבין מי מנהל אותו, לציית להם ולהסתדר עם זה. או לא להסתדר כלל. זו בחירה שלך. אבל זה הבית שלה, והכללים הם שלה (כן לסדר או לא לסדר אחריך, כי כבר אין לך שם אמא שתסדר אחרייך, או לשמור על מה שהוא יקר לה).את אדם מופנם, והיא כנראה בוטה מדי בשבילך, ואולי לכן את נפגעת בקלות. אם את גם מתקוממת כנגד כללי הבית, אז אולי יש לה עוד דברים לומר לך, ולכן יותר אינטראקציות לא נעימות מבחינתך. כל זה הופך את החיים עם החבר שם לחיים קשים יותר. אלא שהדרך היחידה שלך לשנות את המשחק היא ללכת על פי דרכה. החבר שלך קרוע, מן הסתם, בינך לבין אמו, ואת מצפה שהוא יעשה מלחמות עבורך. אלא שמן הסתם גם הוא לא מוכן ממש לעשות מלחמות, ואולי אפילו בצדק ובחוכמה, ומחזיר אותך אל החזית - שתדברי את איתה. הוא כנראה צודק, גם אם קשה לך עם הצדק הזה. אם את רוצה להישאר שם, יתכן מאד שתצטרכי לעשות את מה שהוא מייעץ לך. או לחזור הביתה, ולראות את החבר שלך רק בזמנים שתוכלו, עד שתוכלו לגור ביחד במקום משלכם מתישהו בעתיד. בטווח הרחוק, יתכן אולי שההפרדה הזו במקום המגורים שלכם אולי אפילו תשמור על הקשר שלכם טוב יותר מאשר המגורים ביחד עכשיו. אלא אם תשני משהו.לא תמיד החיים מתנהלים בדיוק כפי שרוצים, ולפעמים צריך לעשות בחירות שאינן פשוטות כדי לקיים משהו שמאד רוצים. תצטרכי לחשוב על זה היטב, ולבחור את מה שהכי נכון לך.ואם תחליטי מתישהו לחזור הביתה, אני מציע שתעזרי לאמא שלך יותר. כי היא אמא נפלאה שכזו, וכי עכשיו, כשאת מבינה את זה יותר, את גם רוצה להודות לה על זה. אחרי הכל, מגיע לה שיעזרו גם לה.