לאחר פרידה: שמור על עצמך

שלום,
אני כמעט בן 22, חייל משוחרר, גיי.לפני קצת יותר מחצי שנה פגשתי בחור יהודי אמריקאי כמעט בן גילי באתר אינטרנט שמיועד למפגשים בין גברים, ואף פעם לא חיפשתי בו "אהבה", אלא סתם שריפת זמן ברגעי שעמום.התחלנו לדבר והתקדמנו לסקייפ, שם הכרנו אחד את השני פנימה והחוצה במשך חודשיים וחצי בערך. די בתחילת השיחות שלנו, כשכבר הבנו שיש בינינו קליק, הוא אמר שהוא תמיד רצה לעלות לארץ, וכבר לא נשארו לו קשרים משמעותיים לארה"ב ושהוא כל הזמן מחפש לגור מחוץ לבית.עלתה בי איזו ציפייה, אבל לא האמנתי שזה יקרה.המשכנו לדבר, ואני התחלתי לפתח רגשות אליו, והתמלאתי ציפייה לרגע שבו ניפגש (צעד אמיץ בפני עצמו, שלא אופייני לי - בחור די חסר ביטחון). באוגוסט הטיסה שלו נחתה בנתב"ג. הוא עלה לארץ בגפו, בלי אף אחד, ואני חיכיתי לו שם עם בלון הליום והמון התרגשות ולחץ.הוא זיהה אותי מיד ורץ אלי בחיוך. כבר סיכמנו מראש שהוא יגור אצלי בדירה (יחד עם שותפה, ידידה שלי) עד שהוא ימצא לעצמו משהו אחר.איך שעברנו את סף הדלת והנחנו את המזוודות התנשקנו ובהמשך הבוקר הקסום ההוא, שכלל את גילוי ארץ ישראל מבחינתו בפעם הראשונה, והמימוש של כל הציפיות שלנו, הכל התפרץ ברגעים מדהימים של אופוריה.מאז היינו ביחד, זוג. הקשר המשמעותי הראשון שלי, שהשפיע עלי, ובו ממש הייתה אהבה חזקה והדדית, וגם שלו (אם כי הוא היה עם הרבה יותר גברים ממני).בהמשך הצעתי לו להישאר לגור איתנו עד שייגמר חוזה הדירה, ויצא שגרנו יחד כמעט שלושה חודשים. לקראת הסוף, התחילו להיות ריבים של לחץ - הוא הלך לאולפן והיה צריך להתמודד עם לימודי עברית אינטנסיביים, עם מציאת עבודה ועם התאקלמות פה, בארץ חדשה לו לגמרי.הוא פגש את ההורים שלי והפך כמעט לבן בית אצלם. מצאנו לו דירה, ועברנו את כל התהליכים ביחד.אני אהבתי חזק מאוד, עד כדי כך שבהדרגה התחלתי להבין שאני חונק אותו, אבל לא הצלחתי להרפות. הוא אף פעם לא היה במערכת יחסים, למרות שהיה פרפר לא קטן. אני מאוד הזדקקתי לו וכעסתי לעיתים קרובות על זה שהוא לא מבטא מספיק אהבה, שהוא לא נמצא שם תמיד כשאני צריך, ואחר כך, אחרי הריב, כעסתי על עצמי.הוא אמר שיש לו רגשות עמוקים כלפיי, כמו שאף פעם לא היו לו, אבל הוא היה בלחץ תמידי שהוא לא מספיק טוב כי הוא לא אוהב ונותן את כל כולו כמוני (באיזשהו מקום אהבתי להיות המשענת שלו... בדיעבד הבנתי שהחלשתי אותו).מאמצע דצמבר בערך התחילו ריבים רציניים יותר. תמיד התפייסנו ואהבנו אחד את השני מאוד, אבל הוא היה לחוץ, ואני לא ראיתי את זה, והמשכתי לדרוש עוד ועוד ועוד, והרגשתי באמת ובתמים שמגיע לי, אחרי כל העזרה שלי.לפני שבועיים וקצת זה כבר היה בלתי נסבל. הוא המשיך לטעון כל הזמן שהמחוות הרומנטיות לא באות לו באופן טבעי, וכמו שכבר אמר בעבר - אוהב אותי מאוד אבל כרגע לתחזק מערכת יחסים לא נמצאת בראש סדר העדיפויות שלו (מה שהכעיס אותי יותר). החלטנו בסוף שיחה טעונה לקחת הפסקה.ההפסקה הייתה קשה לי מאוד, והבנתי כמה שהפכתי להיות תלותי בו. החלטתי לפנות לייעוץ פסיכולוגי ועשיתי את זה. שבוע מתחילת ההפסקה נפגשנו. הוא היה סגור על זה - הוא לא מסוגל להתמודד עם מערכת יחסים.כרגע.כעסתי על הכרגע. הרגשתי שהוא משחק בי, משאיר אותי על הגדר.ואז הוא דיבר בכנות, והקשבתי לו. הוא אוהב אותי. מאוד. אבל הוא מרגיש שלא משנה איך נחזור כרגע ומה נבטיח, בהתחשב בזה שהכל היה כ"כ אינטנסיבי מהרגע הראשון, הוא יודע שהוא לא מוכן לזה עכשיו ולא יכול לתת לי את מה שהוא צריך. הוא צריך לגלות את עצמו כאן, בישראל, בלעדי, רק כמו שהוא, והוא קצת איבד את עצמו בתוך כל ה"אנחנו". הוא רוצה להיות עם עצמו, ללמוד עברית ולעבוד ולהתבסס, והוא לא יכול להיות כרגע בשום סוג של מערכת יחסים שדורשת השקעה שהוא לא יכול לתת. הוא פחד להיפרד ממני כי הוא ידע שאני מאוד אבסולוטי ושאצלי זה Now or never, ואם הוא ייפרד ממני אני אעלם לו מהחיים סופית, והחיים שלו בלעדי נראים לו עצובים מאוד, והוא באמת ניסה וניסה וניסה, וראיתי את זה. בנוסף, יש לנו גם חברים משותפים רבים - כל החברים שלי כמעט הפכו להיות גם חברים שלו, וכל מי שהוא הכיר בדרך (בעיקר מהאולפן ומהעבודה) הפכו להיות חברים שלי.הוא הבהיר - בעתיד הכל יכול לקרות, כי אנחנו צעירים. הוא מאוד מחושב ולא סתם זורק מילים משלות באוויר. גרם לי להרגיש שיש סבירות גבוהה שירצה לנסות שוב בזמן פחות לחוץ ואינטנסיבי בשבילו, אם גם אני ארצה, אבל מצד שני היה הגון לומר לי לא לחכות לו, DON'T HOLD YOUR BREATHE, כי זה לא פייר, אבל הבטיח לי שהוא לא הולך לחפש מישהו אחר שיחליף אותי, כי זה באמת עניין של חוסר מוכנות כרגע. הוא לא מעוניין בזה. הוא רוצה לחיות בשביל עצמו.לא יכולתי לכעוס עליו, על אף הפגיעה. הרגשתי שיש משהו מנחם בזה שאחרי כ"כ הרבה זמן אינטנסיבי ביחד אני לא צריך "להתאבל" עליו ולשכוח שהוא אי פעם היה, אלא שאחרי תקופה ננסה לחזור להיות בסוג אחר של קשר, ובעתיד הכל פתוח. הבטחתי לו שזה מה שיהיה, ופתאום הרגשתי פחות רע בקשר לפרידה.אני יודע שבתקופה הזו הוא ישכב עם גברים כמו שהוא עשה כל חייו, ולא יהיה להם שום משמעות בעיניו. אני יודע שהוא אוהב אותי הכי הרבה שהוא מסוגל כרגע. אני גם יודע שזה הזמן שלי לדאוג לעצמי, להפוך לבן אדם שלם יותר ולא תלותי, כדי שבעתיד (כי עכשיו ובעתיד הקרוב אני לא מעוניין), אוכל להיות בן אדם שלם יותר לכל מערכת יחסים - איתו או עם מישהו אחר.אמא שלו התקשרה אלי בסקייפ שלשום. אמרה לי את אותם דברים (היא לא הייתה בטוחה אם נפרדנו סופית, אבל הוא עדכן אותה שזה כנראה מה שהוא הולך לעשות) - אמרה שאחרי תקופה היא תשמח אם נישאר בקשר, כי זה עניין של טיימינג והוא צריך את הזמן שלו להתאוורר. אמרה שהוא לא ממש מדבר על הרגשות שלו בחופשיות (מה שכבר ידעתי), אבל יש לו רגשות עמוקים מאוד כלפיי, והוא לא הולך לחפש מישהו משמעותי חדש, ושהיא מקווה מאוד שבעתיד נוכל לחזור, אם יתאים לשנינו, כשהזמנים יהיו פחות לחוצים והוא לא יצטרך להתמודד עם גיבוש הזהות שלו כישראלי.כמה שזה נשמע מטופש - הוא שינה את הסטטוס שלו בפייסבוק ל-it's complicated ולא ל-single. בעיני מין מחווה לומר - אני לא במערכת יחסים, אבל לא פנוי רגשית.ברור לי שאני צריך לדאוג רק לעצמי ובטח שלא לחכות לו. החלטתי לקחת את הזמן עם לחזור להיות איתו בקשר, אבל אני אוהב אותו בכל לבי ומסוגל להבין למה הוא החליט להיפרד, ואפילו מעריך אות על זה. בתוך תוכי, אני מקווה (אבל לא מפתח ציפיות מוגזמות) שנחזור מתישהו - גם אם בתוך חצי שנה או שנה או יותר.אני גם ככה לא מוכן לאהבה חדש וגם לא מרגיש שאני מספיק בוגר בשבילה אחרי מה שהיה בינינו. החלטתי לקחת את הזמן הזה כדי לדאוג רק לעצמי. ללכת לטיפול, להכיר את עצמי, למצוא הנאה בדברים אחרים, ולא להעביר את החיים במציאת קשר משמעותי כמו שעשיתי לפני שפגשתי אותו. זה הזמן שלי לדאוג לי.מתישהו נחזור לקשר - היינו יותר מדי משמעותיים בקשר האחד של השני, ואני מניח שהכאב לא ייעלם מהר, אבל אני שמח שאני לא שורף את הגשר הזה. אני באמת מרגיש שזה עניין של טיימינג ויכול להצביע על הטעויות שלי (ושלו) - התלותיות, חוסר המוכנות, הנתינה המוחלטת, ניתוק קשרים עם חברים והקדשת כל החיים שלי לקשר הזה ולנוחות שלו בארץ תוך איבוד עצמי, וכדי למלא את החורים הפסיכולוגיים שלי, ההערכה העצמית הנמוכה והצורך להיות נאהב על ידיו כדי להרגיש שווה משהו.עם הזמן התקווה להיות איתו שוב בנסיבות בשלות יותר תעבור לאחורי הראש ולא תהיה כזאת דומיננטית במחשבות שלי (נפרדנו לפני יומיים אחרי חצי שנה של מילולית - כל הזמן ביחד - גם כשגרנו ביחד וגם כשהוא מצא דירה).בדקתי כבר אם האהבה שלי היא אהבה כלפיו או אהבה לקשר. האהבה היא אליו, ולא מדובר פה בפחד להיות לבד, כי אני לא יכול אפילו לחשוב על עצמי עכשיו עם מישהו אחר. אני אוהב דברים בו, אני אוהב את החיבור בינינו, ואני מצליח אפילו להתגבר על הקנאה על המין המזדמן שאני יודע שיהיה אחרי הפרידה, כי אני באמת חושב שהוא צריך למצוא את עצמו לבד ומגיע לו את זה. אני רוצה שהוא יהיה מאושר.האם זה טיפשי? ומה אני עושה כדי בא מת ובתמים לחשוב רק על עצמי ולגלות את העצמי שלי מחדש? איך אני מצליח ל"|הפוך תקליט", שכרגע אנחנו חברים, כי שנינו לא רוצים להיעלם אחד לשני לעד, ואנחנו יקרים אחד לשני, ועדיין מצליח לשמור על איזושהי תקווה בריאה ולא אובססיבית שבנקודה אחרת בעתיד נוכל להתחיל ממקום נקי יותר ופחות לחוץ, והרבה יותר מתוך בחירה?אני אובד עצות. איך ממשיכים מכאן?תודה רבה.

אוהב יקר,
אתה מאד מודע לכל מה שקורה לך, וזה חשוב. אלא שלמרות שאתה יודע את כל מה שקורה מסביב, אין לך ביטחון במה שיקרה. הוא משאיר אותך אולי עם תקווה מסויימת, מה שייתכן שמשאיר אותך רגשית איתו. אבל נפרדתם סופית רק לפני יומיים. הכל טרי. אתה אדם טוב, ומגיע לך אושר משלך. אלא שכרגע אתה זקוק לזמן כדי לעכל. זמן לאבל שלך. זמן לבנות מחדש את הצפי שלך לעתיד בלעדיו. זה לא קל. אבל אי אפשר שזה יבוא בבת אחת. תצטרך לבחון את הדרך בהמשך. מה קורה לך, מה קורה לו, ולהבין בדרך הזו אם יש סיבה לצפות למשהו או לא, לפי התנהגות שניכם בהמשך. רק שמור על עצמך כדי לשמור על כבודך העצמי בדרך הזו. זו המנגנון היעיל ביותר שייקל עליך להשתקם ולמצוא אושר במידה שתאבד תקווה שתחזרו להיות ביחד תוך זמן סביר.