כעס עצמי: מה המשמעות?

שלום רב,
אני בת 29, כרגע לא נמצאת במערכת יחסים, ומאוד חוששת לקראת הבאה שתגיע, מפני שאם היא תכשל יש לי תחושה שאני אהיה במצב מאוד רעוע וחסר ביטחון.כל זאת בעקבות דפוס מסויים (אחד מיני רבים, מן הסתם), שאני מוצאת שהוא מאוד בולט במערכת היחסים שלי עם בחורים..אני כועסת על מי שאוהב אותי, כועסת על מי שאני אוהבת.אני מרגישה שבתחילת כל מערכת, אני מקסימה ופתוחה, מדבת מקשיבה, נותנת לעצמי, יודעת לקבל וכו'.אך מגיע שלב בו אני מרגישה בטוחה מספיק, ואז אני מתחילה להיות ביקורתית מאוד, פעמים רבות לא נמנעת מעימותים מיותרים, וחשוב לי תמיד להראות שאני צודקת, אם אני חושבת שזב מה שנכון (אבל באופן כללי יותר אין לי בעייה להודות בטעויותי). אני "נתקעת" על להיות צודקת, והורסת הרבה.אם בן הזוג פוגע בי, מעליב באזשהו אופן, לא בכוונה, אני יכולה להיות מאוד תוקפנית, מעליבה וקיצונית..אני לא שומרת כלום בפנים, אין פילטר, מה שאני מרגישה וחושבת אני אומרת, באופן הכי בוטה.ואני פוגעת. מאוד.וברוב המקרים, מה שקורה הוא, שאני מוציאה את כל הכעס בו במקום, ונרגעת מיד אחר כך, כי הצלחתי להוציא, ואני משאירה את בן הזוג עם המון פגיעות וכעס.אני מוצאת שזהו סוג של דפוס שאני מביאה איתי לכל מערכת, עם בני זוג שונים מאוד.והגעתי למסקנה שאני פשוט כועסת על מי שאוהב אותי.אני יכולה לספר לך, שראיתי הרבה כעס ותוקפנות, בילדותי בין הורי (גם אלימות פיזית קשה).אני ממש חוששת לקראת זוגיות, ומונעת מעצמי לחשוב שהייתי רוצה, כי כאילו יש לי עוד הזדמנות אחת, ואז אני כבר אהיה מאוד מאוכזבת מעצמי, ויותר מידי בתוך המעגל.אני מרגישה שאין לי שליטה על כך.אני רואה עצמי שאדם מודע מאוד, מתעסק מאוד בעולמי הפנימי, ובעולמם של האהובים עלי.אבל מרגישה שזה חזק ממני: איד שפורץ החוצה, ומכלה והורס.זה משאיר אותי עם הרבה רגשי אשמה ותסכול, לאחר הפרידה, ועם תחושה כאילו רימיתי את בן הזוג, הצגתי בפניו מישהי אחת, והסתבר שאני אחרת. כאילו שיקרתי לו.אני לא ממש יודעת מהי שאלתי, אבל רציתי לשמוע מה יש לך לומר על כך.תודה.חג שמחie

ieיקרה,
אני לא חושב שההגדרה שלך, של כעס על מי שאוהב אותך, היא הגדרה נכונה. בהתחלה חשבתי שכן, אבל כשהמשכתי לקרוא את מכתבך, הגעתי למסקנה שזה לא זה. כעס כלפי מישהו, ובעיקר כעס כרוני, כלומר מתמשך, יכול להיות לך כלפי מישהו שאת חושדת בו, ולכן נזהרת בו. זה התפקיד של שמירת טינה – רגש, הנובע מנסיון עבר בדרך כלל, שגורם לנו להשמר מאותו אדם.אלא שאת מדברת על פגיעות שלך, שבגללה את לא יכולה להרשות לעצמך להיות "לא צודקת". את מוכנה לפגוע ולהעליב, רק כדי שלא יחשבו שאת טיפשה, ושלא יחשדו שאת לא יודעת על מה את מדברת. אני לא בטוח עד כמה את נאבקת על מעמד חברתי, כמו על הערכה זוגית. ומכיוון שאף אחד אינו אוהב להיות מותקף, את הורסת לעצמך קשרים זוגיים.המסקנה האופרטיבית,ie, היא שאת צריכה באמת לעבוד על עצמך. אם את יכולה להגיע לטיפול, זה יכול להועיל לך. בעיקר, לדעתי, את צריכה ללמוד בתהליך הזה איך לטעות. את צריכה ללמוד לקבל את עצמך גם כשאת לא צודקת, וללמוד להעריך את עצמך עד כדי כך שתביני שטעות בודדת, ואפילו מספר טעויות, אינן גורמות לכך שכל מה שבנית עד אז נעלם. הוא נשאר וקיים. מה שעלול להרוס את מה שקיים הוא האופן שבו את מגיבה לטעויות שלך.

היי ד'ר,קראתי את תגובתך שוב ושוב, ואחרי שיחה עם חברה טובה בנושא, מצאתי שיש נכון בחשיבתך ויש גם לא (מה שמאוד הגיוני, אתה לא ממש מכיר אותי או את הרקע שלי...).חשבתי על זה קצת, וזה נכון שמאוד חשוב לי להראות תמיד חכמה, יש לי איזה עניין כזה, בכלל משהו חברתי. אני חושבת שיותר חשוב לי להיות מוערכת מאשר אהובה, הרבה פעמים: "שידעו בדיוק כמה אני שווה...", זה נכון.אבל אני חושבת שעם בן זוג, זה קצת אחרת: זה הופך חשוף יותר, פגיע יותר, וחשבתי שבעניי, להיות צודקת מול בן הזוג שלי, בעינייני הזוגיות והקשר שלנו ( ולא בוויכוחים אינטלקטואליים, כמו עם אחרים למשל), להיות צודקת, זה להיותמובנת.אני חושבת שמשהו בתוכי ממש נפגע, ממש מרגיש לבד, אם בן הזוג שלי לא מבין אותי, את כוונותיי, את מניעיי, את מילותי.אני מאוד מתקשרת, מאוד שקופה, מאוד מדברת על... (כמו כל גברת טובה...)ושוב, אני מוצאת, שזה לא ממש קשה לי להודות בטעות או בפגיעה שעשיתי כלפי מישהו אחר, אם אני מודעת אליה, או מיידעים אותי עליה.אני חושבת שבעייתי היא שבזמן שאני חושבת שאני "צודקת", אני לא נסוגה, לעולם, עד שלא הוכחתי את טענתי, אני ממשיכה וממשיכה, "מחלמת התשה", עד שיודה, עד שיגיד שמבין מה אני עוברת, שיצדיק אותי.והרבה פעמים, הפואנטה כבר מזמן מזמן נשכחה, וכל מה שישנו זה ויכוח של שני "אגואים" פגועים, מתחפרים ולא מתקשרים. פשוט מוציאה את כל הארסנל, בלי ממש להעריך כמה כלי נשק באמת צריך שם.ונשארת רק ההרגשה הרעה, והרגשת הטיפשיות שמלווה את כל זה.פשוט לא יודעת לוותר, לחסוך מלחמות מיותרות, להבין שיש משהו יותר חשוב מלהיות צודקת..מן שד כזה של להוכיח.נורא מטומטם, ונורא שם.אז תודה, על ההזדמנות להתדיין.ענבר

ענבר יקרה,
תודה על התגובה. אני חושב שאת צודקת. אני נתקל שוב ושוב בנשים (בעיקר) שבשל הצורך להיות "מובנות" כפי שהגדרת זאת נכון, ממשיכות לטחון את הנושא ולדוש בו שוב ושוב. אלא שהשאלה החשובה היא, כמובן, מדוע חשוב לך להיות מובנת?נדמה לי שבסופו של דבר זה דומה לשאלת ה"צודקת". כי כאשר הוא "מבין" את הצד שלך, ואת הגישה שלך (וגם אם היא שגויה), הוא מבין שאין אמת אחת בלבד. ואז הוא מוכן, כך אנחנו מקווים, לא רק "להבין" אותך, אלא גם "להעריך" אותך. וזה המכנה המשותף בין הצודקת לבין המובנת - ההערכה שלו שאת זקוקה לה, כדי לקבל בטחון בזוגיות. אלא שיש לויכוחים האלה (לפעמים למרבה הצער, ולפעמים לא) שני צדדים, וגם לצד השני חשובה ההערכה, וחשובה השליטה. ומכאן סלולה הדרך לויכוחים סוערים ואינסופיים.

ד"ר,תודה על ההתייחסות.אני מדברת וחושבת על הדברים גם מחוץ לפורום, וטוב לי לעבד, ולהיות בתהליך.אני מבינה מאוד את הקשר שאתה מצביע עליו: כאילו "שמובנת" זה צד אחר של "צודקת" רק רגשי יותר, יותר של צורך. והצודקת, מגיע כביכול עם דרייב אינטלקטואלי, אבל הרי גם הוא מונע על ידי המורכבויות הרגשיות הספציפיות שלי.קשה לי לחשוב על עצמי כאדם כזה, אבל אני חושבת שיש לי קושי אדיר לראות את הצד של האחר, כשאני בלהט הוויכוח.אני הורגת אותו בתוכי, והמלחמה, היא מלחמת השרדות: אני או הוא.אני שמה לב שאני משתמשת בהרבה מינוחים מעולם המלחמה כשאני מדברת על זוגיות... אני לא רוצה את זה יותר.רציתי לדעת אם תוכל לתת לי איזו עצה: משהו ביהביוריסטי כזה, שאני אוכל לזכור ולתרגל אותו, לפני שאני מקלקלת רגעים ויחסים, רק כדי לשמוע את עצמי צודקת שוב.כן. תודה, שבת שלום.ie

ie יקרה,
אני מחוייך כשאני קורא את מה שכתבת, כי היית צריכה לעבור דרך ארוכה כדי לומר "אני לא רוצה את זה יותר" ולבקש תרופה ביהייביוריסטית.את יכולה לתרגל על-ידי הכנסה שלך, בעזרת הדמיון, למצבים שבהם היית באמצע להט המלחמה, שבהם רצית להרוג אותו, ואז, בתהליך ההדמיה, לנסות ולשאול את עצמך: מה הייתי צריכה לשנות בי, או במה שאמרתי, כדי לסגור את הויכוח כאן ועכשיו?או: להגיד לעצמך שעכשיו, באמצע הזירה הגלדיאטורית שאליה שנינו נכנסו (ושאותה שיחזרת מתוך מקרה שהיה), מה היה קורה לו הייתי מניחה את כלי הנשק שלי בצד, על הארץ, ואומרת - אני לא רוצה להיות כאן. אני אוהבת אותך.או לומר: אני לא חושבת שאתה צודק, אבל אם זה כל כך חשוב לך, נעשה את מה שאתה אומר. אני מוכנה ללכת לקראתך.זה לא קל, ie, אבל אם תעשי זאת, יכול להיות שתראי שגם הוא משתנה, ומוכן להתפשר יותר בקלות.

היי ד"ר,אני מודה לך על התגובות המהירות, ועל הראייה העמוקה.דמיון מודרך....המממממ....אני אנסה את זה הלילה, נראה מה קורה לי.תודה לך,שבוע נעים