כעס ושליטה בזוגיות

אני ובן הזוג שלי יחד כבר מעט יותר משלוש שנים יחד וגרים ביחד כשנה.בתחילת המגורים שלנו יחד הרגשתי שאני הופכת לאמא שלי, ריבים שמגיעים לצעקות וכעס רב. היתי אז סטודנטית בתקופת מבחנים והמעבר לא היה קל (חזרתי לבית ההורים מספר פעמים) וכמעט נפרדנו, אך הצלחנו להתגבר על הקשיים.אציין שבן הזוג שלי גדול ממני בשלוש שנים ולפני שעברנו לגור יחד גר שלוש שנים לבד ואני מעריכה שזה הקשה מאוד על המעבר. כאמור התגברנו על הקשיים, כאשר הזוגיות שלנו מאופיינת בתקופות טובות יותר וטובות פחות.לאחרונה הוא הציע לי נישואים - זה היה לפני חודשיים. החודש שלאחר הצעת הנישואים היה נהדר, הוא גם אמר שזה גרם פתאום לאושר שלי להיות חשוב לו יותר. אולם מרגע שעלתה סוגיית קניית הטבעת (וכסף הוא נושא רגיש איתו) העניינים החלו להתדרדר. התחלנו לריב, על כל מני דברים, אולי לאחר שהוא קנה אותה הוא הרגיש שהנה זה אמיתי ומתארסים והוא נלחץ ? אני לא יודעת. אבל אנחנו רבים הרבה מאוד. כבר כמעט חודש ריבים קשים שמתאפיינים בכעס רב שלי (הוא מגדיר את זה כהתפרצויות זעם). אציין שלרוב אני בחורה שקטה ורגועה. הוא היחיד שמצליח כך להוציא אותי מכלי. הוא ילדותי , מתחשבן ולהרגשתי לא שואף מספיק לרצות אותי ולעשות לי טוב ושם את עצמו לרוב לפני. כשאנחנו רבים, הוא שקוע כמו שעולם שלו שבו הוא רואה רק את עצמו. הוא לא נפתח לאופן שבו אני מרגישה ואני מרגישה שאני נתקלת בחומות ואין לי דבר לעשות ואני חסרת אונים. כשילד מתייחס להוריו לא יפה, בדיבור או התנהגות, יש מה לעשות. יש איך להעניש. איתו אני מרגישה חסרת אונים באופן קיצוני. לא משנה מה אומר או אעשה, הוא ישאר בשלו ולא רק זאת, גם יגחך כשאני כועסת,, לפעמים יצחק, יתנהג באטימות וכמובן, אנחנו נריג ואני אצא מגדרי ואהיה מתוסכלת מאוד כיוון שהענינים לא נפתרו והוא יצליח להשאר בשלוות הנפש שלו, להעסיק את עצמו ולהנות. הכי מטריף אותי זה לשמוע אותו אחכ צוחק מסרט או שר לעצמו כאילו כלום בזמן שאני סובלת.לאחרונה הרגשתי שאולי כדאי שנלך לטיפול זוגי אבל הוא לא רוצה. הוא יודע שיש לו בעיות אבל הוא חושב שאני זו שצריכה ללכת לטיפול כי אני ה"זועמת" (צועקת, מנסה להוציא אותו מכליו בחזרה - להרוס לו את השקט שהוא שרוי בו בזמן שאני סובלת ממנו כתוצאה מריבים והתנהגות).אני נוטה להסכים שאולי אני צריכה עזרה, אבל אני נרתעת מפסיכולוגים וטיפול זוגי היתי מוכנה אך הוא לא.מה שגרם לי לפנות לעזרה דרך האתר הוא הריב האחרון שלנו. הוא התלונן שהשמנתי בזמן האחרון, בצורה מאוד פוגעת. כעסתי וצעקתי ואמרתי שאני לא מוכנה שיאמר לי את הדברים כך ושיש דרך להגיד לי בעדינות שזה מפריע לו , ככל שהריב החריף הוא המשיך להגן על זכותו להעיר לי על זה וכו עד שבשלב מסויים שצעקתי שאני לא מוכנה הוא ענה לי שאז אני אמשיך לאכול כמו חזירה ולהשמין, זה כל כך פגע בי, הושטתי את ידע לתת לו סתירה וכמעט נתתי. קצות אצבעותי נגעו בו, עצרתי את עצמי והלכתי משם. זה הפחיד אותי. האם אני באמת כזו מפלצת נטולת שליטה, או שזה הוא שמוציא אותי מכלי? אני כבר לא בטוחה שאני במקום הנכון. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני וכשטוב מאוד טוב, אבל זה בלתי אפשרי ובעקבות הסיטואציה האחרונה מאוד מפחיד. אני יודעת שזה מכתב שחסרים בו בוודאי פרטים רבים, אשמח לענות על שאלות כדי לתת תמונה מלאה יותר וממש אודה לעזרה.

עילום יקרה,
מכתבך ארוך מדי, ולכן קראתי את חלקו ברפרוף, מהעדר זמן. אבל אני יכול לומר שאני מתרשם מכך שאת נפגעת בקלות, ואם הויכוח ממשיך, זה עובר לתסכול עמוק. ברור שבשלב זה את כבר לא יכולה להקשיב, ומכאן שהמרחק בין זה לבין איבוד עשתונות הוא קטן.לא אמשיך לשאול אותך שאלות כאן. גם כך, עבור מסגרת של פורום, כתבת יותר ממה שאת אמורה. אין כאן אפשרות להיכנס לפרטים ברמה שהיית רוצה. אולי גם זה סימן לכך שהפרטים, וצורך בשליטה בהם ובמה שקורה, גורמים לך לחוסר שביעות רצון עמוק, ולתסכול רב כשאין לך אותם.נראה לי שכאשר משהו חשוב לך, הוא צריך להיות בדיוק כפי שאת רוצה. ואולי... אולי גם לדעת באופן מיידי מדוע זה לא קורה, ואיך לתקן. האם יכול להיות שקשה לך לומר לעצמך שדברים יכולים בסדר, או סבירים, ואולי אפילו טובים, בסך הכל, גם אם אינם בדיוק כפי שאת רוצה? חשבי על זה.וגם, שלא אמרת מילה אחת טובה על בן זוגך. אני לא מאמין שאין לך. אחרי הכל, לולא חשבת עליו דברים טובים, לא היית מוכנה להתחתן איתו. אז אולי בכל זאת הכעס (תוצאה של פגיעה) מניע אותך יותר משאת מוכנה להודות.