כיבוד הורים מול זוגיות

שלום רב
!אני לא כל כל יודעת מאיפה להתחיל, כי זו בעיה שהתחילה כבר לפני 10 שנים, אז התמונה היא כזו:הכרתי את בעלי לפני כ-10 שנים, נישאנו לפני 4.5 שנים. אנו בשנות העשרים המאוחרות, יש לנו ילד אחד ואני כרגע בהריון. אנו חברים טובים, חיי המין מספקים מאוד, קצת קשיים כלכליים אך לא חריגים.הבעיה היא, שהוריי מעולם לא קיבלו את בעלי, כבר אז מלפני 10 שנים (הם הכירו אותו עוד כשהיה נער "שובב" במילים עדינות). הם מסרבים לקבל את השינויים שהוא עבר מאז ותמיד מחפשים את הרע במקום לראות את הטוב. אבי הוא הדמות החזקה ואימי יותר חלשה בזוגיות שלהם ונוטה לקבל תמיד את דעתו של אבי. הם לא נמנעים מלספר לכל העולם איזה בעל מגעיל יש לי, איזה עצלן הוא (והוא ממש לא! הוא עובד בעבודה פיזית לא קלה כדי לפרנס אותנו), איך הוא פנטזיונר (חלום שהוא רצה להגשים אך נזנח כרגע לטובת צרכי הקיום) איזה שקרן הוא (אין לי מושג על מה הם מבססים את טענותיהם, הם גם לא מוכנים להגיד לי... הם יודעים וזו "עובדה"...) ועוד "מחמאות"... למיותר לציין שכל פעם מחדש אני נפגעת מכך. מעולם לא התלוננתי בפניהם שרע לי בזוגיות שלי, להפך! החברים שלנו והחברות שלי מאוד אוהבים אותו ומציינים את השינוי החיובי שהוא עבר בעשר השנים האחרונות, אז מה הם רוצים??בכל הזדמנות הם (יותר נכון אבי, אימי יושבת שותקת בצד ומהנהנת בהסכמה) תוקפים אותי על משהו אחר. אנו מתכננים לבנות בית במושב (בעלי "בן ממשיך") והוריי פשוט מתנגדים לכך בכל תוקף כי "איזה בנק ייתן לנו משכנתא - אין לנו גרוש על הת..." ועוד מוסיפים "מקווים שלהורים שלו יש מספיק כסף לתת כי אנו לא מתכוונים לתת כלום" - מי ביקש מהם לתת??? בחיים שלי לא ביקשתי מהם שקל!! מה הם רוצים?? לעשות לי רע על הנשמה? הם עושים יופי של עבודה! מה יוצא להם מזה?? מה, הם מקווים שנתגרש?? זה לא יקרה!! למה הם לא יכולים לקבל אותנו כזוג? לא ביקשתי שהם יהיו חברים בלב ובנפש, אבל שיפסיקו להתערב לי בחיים בצורה כזו מגעילה!! שיפסיקו ללכלך עליו מאחורי הגב! קצת כבוד מינימלי!!!! ניסיתי לדבר איתם על זה אבל הם לא מוכנים לשמוע... אם אני עושה את הטעות הפטאלית ומשתפת אותם במשהו הם מצליחים לקחת מילה אחת מכל הדברים שלי ולהלביש עליה סיפור שלם ושיקרי שלא היה ולא נברא... אנשים באים אלי ואומרים "שמענו שבעלך... זה נכון?". מה אני אמורה להגיד, שההורים שלי משקרים????מה עושים? אני לא רוצה לריב איתם, אני מנסה לשכנע את עצמי שהכל מכוונה טובה כי הם ההורים שלי, אבל באמת שאני לא מוצאת את הטוב שמאחורי הכוונות שלהם...לא מצליחה ולא רוצה להיות אדישה כלפיהם כי הם ההורים שלי, המשפחה שלי, אז איך מתמודדים עם המחנק שתופס את הגרון בכל פעם שאני שומעת איך הם מדברים על בעלי ועל הזוגיות שלנו?סליחה על האורך ותודה על ההקשבה

מ.ג. יקרה,
ההורים שלך העמידו אותך במצב קשה, כי הם יצרו לך קונפליקט קשה בין שני ערכים חשובים, האחד הוא הצורך הקיומי של אורך החיים והזוגיות שלך וכיבוד האיש שאיתו את חולקת את חייך, והשני הוא כיבוד ההורים. אני חושש שבלית ברירה, מכיוון שהם אלו שמעמידים אותך בקונפליקט הזה, הם גם אלו שכופים עליך להעדיף את ערך קיום הזוגיות שלך, ובחירת דרכך בחיים.לו היית תלוייה בהם, והיית מקבלת מהם טובות הנאה אחרות, אולי היו צריכים להיות לך שיקולים אחרים, ואלו היו מורכבים יותר (ערך חומרי לעומת הכרת ערך עצמי והמוסר האישי שלך). אבל זה ממילא לא המצב. אז בלית ברירה, שמרי על מינימום קשר איתם, ספרי להם כמה שפחות, והגני על הצרכים שלך, אלא אם הם ילמדו לשנות את דרכם בהמשך. אני בטוח שהם רוצים את טובתך, אבל כאשר הם לא פתוחים להקשיב לך, ולא מעריכים מספיק את דעתך, אני חושש שאין לך ברירה.

היי,אני חושבת שאני עומדת במצב דומה לזה שאת היית בו לפני כ10 שנים.ההורים שלי לא מקבלים אותו או את הדרך שבה אנחנו חיים למרות שאנחנו לא מבקשים מהם כלום. אני וחבר שלי מדברים על חתונה, הבעיה שחבר שלי פוחד להתחתן בגלל המצב הזה, הוא חושש שזה מה שתמיד יהיה וזה יעיב על הזוגיות שלנו וישפיע על הילדים שלנו. רציתי לשאול איך בעלך מרגיש עם המצב ואיך המצב היה כשהודעתם שאתם מתחתנים?כנולדו הילדים? מה היית ממליצה לי לעשות במצב הזה? הוא רוצה לנסות להגיע איתם למעין סולחה, דף חדש ומבקש שהם יעשו את אותו הדבר -מה שאני לא בטוחה שאפשרי..במקרה שלך אולי כדאי לך לנסות סולחה - להושיב את כולם בשולחן אחד ולתת להם לפתור את זה מתוך ידיעה שבעלך אוהב אותך וההורים שלך אוהבים אותך וכולם רוצים רק את הטוב ביותר בשבילך.אני כמוך לא מסוגלת להתנתק ממשפחתי אך בטח שלא רוצה לוותר על הזוגיות שלי. אשמח לשמוע מה את חושבת

אני מודה לך מקרב לב על הזמן שהקדשת לי.ערב טוב!

אני כל כך מבינה אותך... אני לא יודעת בני כמה אתם וכמה זמן אתם יחד, אבל אנחנו התחלנו לצאת בגיל צעיר (סביבות 20). אני הייתי בטוחה לחלוטין באהבה שלי אליו ועם הזמן האהבה רק התחזקה. כל הזמן עמדתי מול ההורים שלי ונלחמתי על הזוגיות שלי, אפילו לפני שהתחתנו. לא היינו צריכים סולחה כיוון שאין נתק, הם מדברים איתו אבל מאחורי גבו מזלזלים בו ומרכלים עליו כל הזמן... את מה שיש להם להגיד הם אומרים לי ולא לו. בהתחלה הייתי מספרת לו אבל עם הזמן הבנתי שזה לא תורם כלום, להפך... מה הוא צריך לשמוע דברים כאלו איומים? זה לא תורם ורק הורס גם לו את המצב-רוח. למדתי מהטעות הזו ואני משתדלת שלא לעשות את זה יותר. ניסיתי לבקש מהם שיראו קצת יותר כבוד, בכל זאת מדובר בבן-זוג שלי, אבל לא היה עם מי לדבר... את בטח יודעת איזו הרגשה מזוויעה זו...בעלי יודע מה חושבים עליו. הוא גם מרגיש טוב מאוד את ה"רוח הצוננת" שנושבת מהם אליו... במיוחד שמים לב להבדל בהתנהגות שלהם כלפיו בהשוואה לגיסי (שאותו הם מאוד אוהבים). זו הסיבה שהוא משתדל לא להגיע אליהם יותר מידי, רק בארועים משפחתיים מחייבים וכד'.כשהודענו שאנו מתחתנים הם היו די בהלם. היה להם חיוך מלאכותי ומבט מלא אכזבה... הם לא אמרו במילים כלום אבל המבטים שלהם אמרו הכל. אחים שלי סיפרו לי איך הם מתלוננים על ה"טעות" שאנו עומדים לעשות לפני כל העולם ... אנחנו בחרנו להתעלם עד כמה שאפשר כדי לא להעיב על השימחה. כשנולד הנכד המינון של הגועל קצת ירד, אך לא נעלם. גם ההריון הנוכחי מלווה בשימחה כי הם מאוד אוהבים את הנכדים שלהם. אני מאוד משתדלת שלא לתת לקשר הרעוע שלנו איתם לפגוע בקשר שלהם עם הנכד הזה ועם הנכד שעתיד להוולד.אני משתדלת למצוא את האיזון העדין בין להשאר איתם בקשר לבין היכולת שלי לספוג מהם עלבונות...לדעתי, אם את וחבר שלך רציניים ובאמת רוצים למסד את הקשר - לכו על זה. אם תתני להורים שלך להפריד ביניכם ייתכן שלעולם לא תסלחי להם על זה, וזו גם יכולה להיות טעות חייך. מה גם, שלכי תדעי אם גם את החבר הבא הם יקבלו או שבמילא תמיד יהיה להם מה להגיד ועל מה לקטר... אני יודעת שתמיד הם ביקרו את החברים שלי. כל קשר שהיה לי לא מצא חן בעיניהם... מה לעשות שהטיפוסים ש"עושים לי את זה" לא עושים גם להם את זה... ניסיתי להבהיר להם שאני לא באתי לעולם כדי להגשים להם את הפנטזיות. אני אדם בפני עצמי, עם טעם משלי ואישיות משלי וזה שאני הבת שלהם לא נותן להם זכות להתייחס אלי ואל בן-זוגי בצורה כזו. הם לא ממש הקשיבו לי... אני חושבת שבסוף מה שחשוב זו את והאושר שלך, כי בסוף מי שישאר איתך זה בן-זוגך (מי שזה לא יהיה) ולא ההורים שלך. אם את שלמה עם עצמך במאה אחוז, לכו עם זה עד הסוף. אולי עם הזמן הם כן יקבלו אותכם או לפחות יורידו הילוך במה שהם עושים.מאחלת לכם מכל הלב בהצלחה!!!

תודה, המילים שלך הצליחו לעודד אותי במקצת. הבעיה אצלי שבן הזוג שלי מפחד שאני לא אוכל לעמוד בפניהם, מה שלא נכון כי עובדה שעד עכשיו עשיתי כל מה שרציתי למרות שהיה לי מאוד קשה והדרך לא הייתה קלה. האם גם בעלך פעם פקפק ביכולת שלך לעמוד מולם?

m יקרה
בעלי מעולם לא פיקפק בי, משום שהוכחתי לו שאני לא מתכוונת לוותר עליו בשום מחיר! למה לדעתך חברך מפחד מהיכולת שלך לעמוד מולם? את עדיין גרה אצלהם? את אולי תלויה בהם באופן כזה או אחר? האם פעם נתת לו להרגיש שיש לו סיבה לפחד? אם לא, את צריכה להבהיר לו שכמו שעד כה היית לצידו באש ובמים, זו גם כוונתך לעתיד.את אומרת שעד כה הדרך לא הייתה קלה - את וחברך צריכים להבין שהדרך גם לא תיהיה קלה בעתיד הקרוב, אלא אם הורייך פתאום ישתנו, אבל זה מחיר שמשלמים אם בוחרים בדרך שבה גם אני בחרתי - ללכת אחרי האהבה.את צריכה לדבר איתו על זה ושניכם צריכים להסכים ביניכם שאם אתם הולכים על זה אז הולכים עם זה עד הסוף, כי אי אפשר אחרת! את תחזקי אותו והוא יחזק אותך ויחד אני מקווה שתצליחו להקים תא משפחתי יציב ואוהב, אבל הכי חשוב שתעשו את זה בלב שלם!!בהצלחה!!