יחסים: תסכול, פרידה ואשמה

ראשית אני מתנצלת על אורך היריעה.אני בת 35 נשואה פלוס שני בנים (3 ו 9) ועוד אחד בדרך. עבור בעלי אלה הם נישואיו השניים ויש לו בן 16 מנשואיו הקודמים. יחסי עם בעלי מעולם לא היו טובים. עוד מראשית דרכנו המשותפת כזוג חברים נהג, בעלי להתנהג כלפי וכלפי הסובבים אותו בחוסר כבוד וסבלנות שבאו לידי ביטוי בהתפרצויות זעם, בצעקות, השפלות, קללות ואיומים על פירוק הקשר. ככל שחלף הזמן חשבתי שעם בואם של הילדים הדברים יסתדרו ויתאזנו אך המצב רק הולך ומחריף. יש לציין שגם עם שאר הסובבים אותו (עבודה, משפחה וכו, חברים , אין לו כמעט בכלל) נוהג בעלי כך וגם כלפי הילדים. הוא לא מוכן לקבל את העובדה כי יש בעיה בסיסית בהתנהגות שלו ושעליו לשנות את דרכיו, אלא מאשים תמיד את הסביבה והנסיבות (את אשמה, הילדים אשמים, הנהגים בכבשי שאינם יודעים לנהוג כראוי וכו).היכולת שלו לעבור ברגע, כתוצאה מאירוע שולי למדי כגון : הילד מתקשה למצוא את נעליו, ממצב של רוגע למצב של התפרצות וההעלבות, היא חריפה ובלתי הגיונית במימדים שלה. אני לא מסוגלת לחיות כך יותר, דיברתי איתו אינספור פעמים והוא מסרב לקבל עזרה ומסרב להודות שמשהו לא תקים אצלו (כי כך גדל והוא יצא בסדר לטענתו). ניסינו בעבר ללכת ליעוץ זוגי אך הוא לא צלח, גם באשמתי יש להודות- היות ולא הייתי מסוגלת למחול ולסלוח ולהבליג על התנהגויות שנראות לי בלתי נסבלות כלפי הילדים ובכלל.גם בגזרה הזוגית מצבינו רעוע למדי- אנחנו לא מקיימים יחסים, אלא לעיתים רחוקות (היות ואני לא מעוניינת ולא נמשכת אליו) ולטענתו ובצדק אני לא מפגינה כלפיו חום ואהבה ולא נמשכת אליו...והרי איך אפשר שלפני רגע הוא כינה את הילד תינוק מפונק וצרח עליו ואותי כינה מטומטמת בנוכחותו (לדוגמא). מראשית הזוגיות היו לו התקפי קנאה חסרי שחר ובסיס והוא היה נוהג ועדיין לדעתי להסתכל לי בהודעות הטלפון ולבלוש אחרי ברשת. מזה כמה שנים הוא טוען שאני מנהלת רומן עם אדם שהיו לי איתו בעבר קשרי עבודה (הדבר מעולם לא התרחש ואפילו קשר ידידותי לא התקיים בנינו, שהרי איך אני מסבירה את העובדה שאני לא מעוניינת לשכב איתו (עם בעלי)) ואף מציין שהבן שעתיד להיוולד לנו הוא בוודאי ממנו.אני נמצאת בחודשי הריון מתקדמים, הוא ממעט לעזור, אך היות והוא נוהג בסופי שבוע להשקיע מעט יותר בבית, הוא משוכנע שאני צריכה לנשק את כפות רגליו על כך וכל היום רודף אותי, מקניט ומעיר שלעומתו אני לא עושה דבר, על אף שאני זו שמטפלת בילדים ובכל הנוגע להתנהלות הבית (חשבונות, אוכל, נקיון וכו).גם עם בנו הבכור מנשואיו הקודמים הוא אינו נוהג כראויי- לא שומר על מסגרת המפגשים הקבועים, לא שואל אותו לשלומו כלל, מעולם לא ביקר באירועי בית הספר בהם לוקח הילד ולמעשה חוץ מתקשורת בסיסית וקורקטית אין ביניהם דבר.על אף כל שציינתי- בעלי אינו אדם רע ולעניות דעתי כל התנהגותו נובעת מחינוך לקוי, מעוות, אלים וחולני(אין לא קשר כל כך עם הוריו כתוצאה מכך ובכלל). החיכוכים בנינו נובעים לא רק מהנסיבות האובייקטיביות של התנהגותו הבוטה אלא גם מחילוקי דעות הנובעים מהרקע האישי ממנו כל אחד צמח, מרמת ההשכלה, המנטליות ותפיסות העולם. למרות הכל הוא מפגין חום ואהבה כלפי הבנים ואוהב אותם אהבת נפש וגם כלפי בדרכו (הנגיעות שלו הן תמיד בעלות גוון מיני ותובעניות , כמעט לעולם לא חיבוק או נשיקה חסרי מטרה ותכלית).אף על פי כן אני חוששת לשים קץ לנישואים הללו שמאמללים את שנינו ויתכן שגם את בנינו (על אף שאני תמיד משתדלת להבליג (ואולי טועה) כדי לא לייצר מהומה ואוירת מתח בבית שתשפיע על הילדים). הסיבות לכך בראש ובראשונה הן פגיעה בילדים, האוהבים את אביהם למרות הכל. חשש שלא אוכל לפרנס אותם כראוי ( שני שלישי מכלכלת המשפחה מגיעים ממשכורתו), החשש מחוסר תמיכה (חברי המעטים שנותרו (את רובם הוא הרחיק ולא מעוניין שאהיה איתם בקשר) ומשפחתי אינו מתגוררים בקרבתי ואינם פנויים לסייע לי). וכמובן הפחד שלא אצליח להתמודד לבד עם הגירושים ועם הלבד בכלל.מה עושים?תודה

גלית יקרה,
אני מניח שמנקודת מבטו של בעלך, אכן הוא לא אשם. הוא רק מגיב למה שאחרים עושים. ולו האחרים (ובכלל זה את והילדים, כפי שאת כותבת) היו מפסיקים להציק לו, להתנגד לו, או להפריע לו להשיג את מה שהוא רוצה ובעת שהוא רוצה, אז הוא היה כלבלב חמוד.בצד זה, כנראה קיים וממשי התסכול שלו מכך שאין ביניכם יחסי מין. אני לא אומר בזה שאת לא בסדר, כי את אומרת, ואת ממש לא האשה היחידה שמרגישה כך, שאת לא יכולה להרגיש קירבה אל מי שפוגע בך באופן בוטה כל כך, ומן הסתם זה פוגע גם במשיכה וברצון לאינטימיות. יתכן מאד שבתסכול הזה, הקינאה היא רק כלי משמעותי ופוגעני כדי להסביר את הסיבה שבגללה את לא נמשכת אליו, שוב - כי זה לא בידיו. זו את האשמה. יתכן מאד שמנקודת מבטו, אם הוא פוגע בך, זה לא סתם - זה בעיקר כדי שתביני שהוא פגוע, ושאת צריכה לשנות את דרכך.הסיבה שאת נותנת להתנהגותו היא "חינוך לקוי, מעוות, אלים וחולני". אולי. אבל הקשר ביניכם לא מתפקד כראוי. הילדים לומדים מכם, מן הסתם, איך נראית מערכת יחסים, ופעמים רבות מאד זה ישפיע על ההתנהלות שלהם, ממש כמו שביתו של בעלך השפיעה עליו, גם אם במידה פחותה יותר.אני מבין את הקושי הרב בהתמודדות עם פרידה. אני בטוח שאם זה מה שתחליטי לעשות, יתכן מאד שהעימות ביניכם יחריף עוד יותר, והתהליך יהיה קשה ואולי נקמני. אין ספק שזה מרתיע. גם החשש הכלכלי, שכאשר קיים מונע מנשים רבות את ההחלטה להתגרש. אני לא יודע אם דיברתם על טיפול זוגי, ואם בעלך יהיה מוכן לזה. אחרי הכל - יתכן מאד שהוא יראה בזה "שיפוט חיצוני" במקום טיפול, וירצה להימנע מזה. אם תצליחו, ושניכם תגיעו מתוך נכונות לתהליך ממושך, ועם הסבלנות הנדרשת, אזי גם הוא יקבל כלים להתמודדות עם תסכולים וכעסים, ואת - עם אלו שלו, ואולי גם עם עניינים שלך. אם הוא לא יסכים, אני ממליץ לך מאד ללכת לטיפול בנפרד - ללמוד להתמודד, בהדרגה לפחות, עם כל הקשר הזה, עם הלידה הצפויה ומערכת היחסים שתהיה ביניכם בעקבותיה, הלחצים הנוספים, ולהשיג את הכוח הנפשי הנדרש ממך בקשר המשפחתי הלא קל שלך.