יחסים עם ההורים: מתי להניח להם?

שלום רב.
אחי בתחילת שנות העשרים שלו, קטן ממני ב- 15 שנים. הקשר בינינו מאוד עמוק, ומרבית השנים הוא היה קשור יותר אליי מאשר אל אמא שלי ואף דרש, כפעוט, את היחס שלי, על פני היחס שלה (היה מתעורר בלילה ובוכה שרוצה שאני אגש אליו ואז אמא שלי הייתה מעירה אותי). הוא בתהליך של טיפול פסיכולוגי, סדר גודל של שנה. אני הייתי בעבר במשך 5 שנים מטופלת ונולדתי מחדש בעקבות הטיפול, לכן עודדתי את אחי ללכת לטיפול, בגלל הרבה שנים של תסכול, מרמור, קצר רציני בתקשורת עם ההורים ועוד ועוד. היום זו הפעם הראשונה שהוא ממש שיתף אותי בשיחה עם הפסיכולוג שלו, ואמר שהגיע להבנות חדשות בנוגע לאמא שלנו ושהוא רואה אותה באור אחר. כשהוא אמר את זה נזכרתי שכשהוא היה ילד ממש קטן (אולי בגיל 5-6) באחד מהריבים של אמא שלי איתו, ובסערת הרגשות, היא זרקה לאוויר משפט כמו 'אתה נולדת בטעות' או 'לא היית מתוכנן'. אני הייתי לידה באותו רגע וזה פגע כמו חץ ישר בתוך הלב שלי, לשמוע אותה אומרת את זה. בכל אופן, לאור הדברים שאחי סיפר לי היום, לגבי השיחה עם הפסיכולוג, חשבתי שאולי זו נקודה שהוא צריך לדעת עליה, אולי זה יאפשר עבודה משמעותית יותר שלו עם הפסיכולוג, כי מאחר ואני די בטוחה שהוא שמע את זה (אמא שלי צעקה את זה בזמנו) זה בטח נכנס לאיזה מקום תת מודע אצלו ואולי משפיע על כל היחסים שלהם. מצד שני, אולי כדאי להניח לזה, ולאפשר לו לעבוד על הדברים על פי מה שהוא זוכר.אשמח לשמוע את דעתך בנושא. תודה

דנית יקרה,
אולי. אלא שמצד שני, אולי גם תעלי אצלו משהו שהדחיק, כדי להגן על עצמו (אחרי הכל, הוא היה בן חמש-שש, ותפיסתו את העניין היתה אולי אחרת לגמרי משלך), ותציפי את זה כך שזה יוליך אותו למקום הרבה פחות טוב ביחסיו עם אמכם. כך שאולי מוטב להניח לו לנהל את הדיאלוג שלו עם הפסיכולוג שלו בעצמו. שלא באשמתך, אולי גם כך היית יותר מדי אמא בשבילו. הניחי לזה.