יחסים סוערים: מה לעשות?

שלום.
אני בת 25 אמא ל 3 ילדים האחרון בו שנה וחודשיים. אני ובעלי מכירים 7 שנים. הוא לא מחסיר ממני כלום. מה שאני מבקשת אני מקבלת. כמו כן גם הילדים. כל מה שקשור לחינוך, לבגדים, במסגרת המותר והכרחי. הוא גדל ללא אבא, אבא שלו התנכר לו, אחרי שההורים שלו התגרשו כשהיה בן 7 חודשים. אמא שלו התחתנה בשנית כשהיה בן 8 ונסעה עם בעלה השני לחו''ל. הוא נסע אליה ניסה להתאזרח שם ,ללמוד ומה לא, אבל לא התאקלם וחזר לבית סבתו. בשבילו היא "אמא מספר2". לשתיהן הוא קורא אמא. אציין שהקשר עם אמא שלו יותר ממצויין. היא מבקרת אותנו בכל עונת החורף, להוציא את השיחות הבינלאומיות שלהם 2-3 פעמים בשבוע. מרגע שהתחתנו הוא נתן לי להבין, תחת כל מיני סיטואציות שהמשפחה שלו היא בטופ. ורק אחרי זה אישתו וילדיו. את זה התחלתי להבין יותר בשנתיים-השלוש האחרונות. הוריי הם אנשים נחמדים שתמיד שמחים ליטול נטל מעל כתפיו, כל דבר שבו הם יכולים לעזור- הם עוזרים. להסיע אותי לבדיקות רפואיות, את הילדים, להחזיק את הילדים אם ובא לנו על חופשה פרטית, להוציא את הסידורים שיש לי "אם מישהו יכול לבוא איתך אז זה יותר טוב אני עסוק". הוא עסוק ויש לו עסק מעל הראש, אבל אף פעם לא הרגשתי שהוא ממש מתלהב לבוא איתי לאנשהו. מרגישה פגועה מזה.בכללי הכל בסדר אבל תמיד יש את הקטנות האלה. אם משהו קורה לילד , אם מדובר גם במשהו הקטן ביותר- אני האשמה. אף פעם לא עודד אותי כשהיתי צריכה. שבוע שעבר הינו מוזמנים לארוחה אצל קרובים. מטבע הדברים השארתי את הקטן אצל אמא שלי. בדרך חזרה עברנו לאסוף אותו. בדרכי למטה, לחזור לאוטו, דרכתי על אבן ומעדתי. נקעתי את הקרסול ובאותה השניה מה שהיה חשוב שהבן שלי עדין ישן ובסדר. איך שנכנסתי לאוטו במקום לשאול הכל בסדר? מה קרה? צריכה משהו? נתקלתי בתגובות של "אולי תסתכלי מולך לאן את הולכת?" "מרוב שאת מועדת יום אחד עוד תשברי את הקרסול". וזו רק דוגמה אחת. השיא הגיע אתמול. עלינו למעלית הביתית אני ושלושת ילדיי..חגורת הסל קל של התינוק נתקעה בדלת המעלית וכשהיא התחילה לרדת למטה..נתקעה בין הקומה הראשונה לשנייה. נלחצתי התקשרתי אליו, וברגע של תושייה יצרתי קשר עם מוקד החירום של חברת המעליות שדאגו לשלוח טכנאי לחילוץ. כשאני תקועה עם ילדים קטנים, מזיעה, בא לי לבכות ומפוחדת, במקום להרגיע אותי מבחוץ היה טוב בלהטיף לי "לאן את ממהרת?" "את האשמה שלא שמת לב ועכשיו את צועקת איפה הטכנאי?" "איפה השכל שלך, את האשמה". אפילו כשחילצו אותי ואת הילדים, לא שאל אותי איך אני מרגישה, כוס מים לא הביא לי. הלכתי לבית של אמא שלי ומרגע שחזרתי הביתה הוא עם פרצוף של 9 באב. לא מדברים וכשמבקש ממני משהו אז זה בטון "תזיזי את עצמך כבר" אני פגועה. ניסיתי להעלים עין על מה שקרה ולדובב אותו לדבר, נתקלתי בסירוב. לא מתכוונת ליזום שיחה. הוא כנראה התרגל ל "הנה את טעית תקבלי עונש עד שתלמדי". אני בנאדם עם רגשות, אני אמא , אני אישתו, ונמאס לי מול האנשים לשחק אותה "הנשואה המאושרת". שלא נדבר על סוגיית יחסי המין וברגע שהוא רוצה אני חייבת לתת ובשאר השבוע סוגר על עצמו את הדלת ונכנס לישון.אני כבר חושבת על להתגרש. זה לא האדם שאני רוצה להיות איתו, וברור שלא בסיטואציה הנוכחית. אני נוסעים ברביעי עם הילדים לפריז. ומאז אתמול לא ממש בא לי לצאת כבר. תודה

רציתי להוסיף שבסוף כן יזמתי שיחה איתו היום. היתי רגועה ונתתי לו לשפוך. בסוף התפייסנו. אשמח לשמוע בכל זאת עצה לעתיד. תודה.

מאלי יקרה,
אני שמח שהתפייסתם. אבל ברור לך שזה עניין זמני, עד הלחץ הבא. אני לא יודע אם זה משום שהוא כזה עם כולם, או משום שהוא לא לגמרי מרוצה מיחסיכם, אז הוא יכול להרשות לעצמו לנסות לשלוט יותר (שלפחות משהו טוב יצא לו מזה, בתפיסה שלו, כמובן), או בגלל סיבה אחרת. הבעיות הללו ביניכם עמוקות מספיק כדי להצדיק צורך ביעוץ זוגי, כדי שלא לחיות ברכבת הרים, של פעם למעלה ופעם למטה, ופעם לא למעלה ולא למטה, אבל בגלל הפחד מליפול שוב, זה נראה כמו למעלה. יש מה לשפר – אז קחו אחריות ועשו זאת.אני יודע שזה כשלעצמו עלול ליצור עימות. אבל צריך יהיה להתמודד איתו, למען הקשר שלכם בטווח הארוך. ואם הוא יסרב ויגיד לך שהוא בסדר ושלך יש בעיה, התחילי לבד. זה לא הדבר הרצוי ביותר, אבל עדיף מאשר להשאיר את המצב על כנו.