יחסים נהרסים: החרדה שלך היא הבעיה

ד"ר שלום רב,אני נשואה שנתיים + ילד בן 8 חודשים. יחסיי עם בעלי מצויינים, הוא באמת בעל ואבא מקסים. אבל יש משהו שאני פשוט לא יכולה לסבול אצלו: עד כמה שנהיה קרובים ופתוחים זה כלפי זה, בכל מה שקשור למשפחתו - הוא פשוט לא משתף אותי. בכל פעם שהוא משוחח בטלפון עם אימו הוא מעדיף לעשות את זה דווקא כשאני לא נמצאת. הוא מתקשר אליה "בדיוק" כשאני במקלחת, מקלחת את בני, יוצאת לכמה שניות, או בדיוק כשהוא יוצא לכמה שניות...לפעמים כשבכל זאת אני "נוכחת" כשהוא מדבר איתה, הוא אף פעם לא משתף אותי במה שהיה בשיחה. אני יכולה לשמוע אותו ממש מתווכח איתה דקות ארוכות, וכשהוא מנתק הוא לא חושב בכלל לספר לי על מה היה הויכוח ! ואם אני שואלת אותו, הוא עונה בחוסר חשק ובלקוניות מעצבנת. זה נכון גם לגבי שיחות שלו עם אחיו או אחותו - הוא פשוט לא משתף אותי. למעשה, כמעט אף פעם הוא לא משתף אותי במה שקורה אצלו במשפחה. אם, למשל, אני משוחחת עם אימי על משהו (אפילו לא משהו חשוב כל-כך) שקורה אצלנו במשפחה, אני תמיד משתפת את בעלי. אני לא עושה את זה מתוך כורח, אלא מתוך רצון אמיתי לשתף אותו ולשמוע את דעתו. אצלו זה פשוט לא כך !!מעבר לזה, גם חמותי עצמה "מעדיפה" שלא לדבר על עניינים משפחתיים בנוכחותי. לא מעט פעמים שמעתי את חמותי לוחשת לבעלי, כשאני נמצאת בחדר הסמוך, כדי שאני לא אשמע. כשאנחנו באים לבקר אותה, היא תמיד מחכה שאני אלך להניק את בני או משהו כזה כדי לדבר איתו (כשאני נוכחת הם מדברים סתם על הא ועל דא, לא משהו רציני או חשוב). זה כל כך פוגע ומעליב, ולא פעם דיברתי על כך עם בעלי.הוא אומר שזה לא נכון, ושזה סתם בראש שלי. כבר כמה פעמים אמרתי לו שבגלל התנהגות זאת, אני לא יכולה להרגיש שותפה מלאה שלו ובטח לא חלק ממשפחתו (דבר שפוגע ומפריע לו נורא, אפילו שבתוך תוכו הוא יודע שזה באשמתו). יש לציין שמצידה של משפחתי המצב הפוך לגמרי: ההורים שלי מ-ת-י-ם על בעלי ואין דבר אחד שהם מסתירים ממנו. להפך, הם עצמם פונים אליו לא מעט על מנת להתייעץ או לשתף אותו, אפילו בדברים הכי "לא נעימים" או "אישיים" שקורים במשפחה. הם מרגישים נוח לגמרי לדבר בנוכחותו על כל דבר שבעולם. הוא פשוט כמו בן להוריי וכמו אח לאחיי.אני לא יודעת ממה התנהגותו נובעת. אני רוצה להדגיש שלא מדובר ב"סודות אפלים" שהוא רוצה להסתיר ממני. אין במשפחתו שום "סודות" שכאלה. כשאני אומרת שהוא לא משתף אותי אני מתכוונת לדברים הכי בנליים ופשוטים שיכולים להיות, לא על דברים שברומו של עולם או על "כביסה מלוכלכת".ד"ר, אני פשוט משתגעת מזה ומרגישה כל-כך פגועה. זה פשוט הורס את היחסים בינינו !כמה שאני מדברת איתו על זה זה פשוט לא עוזר !! ממה לדעתך זה יכול לנבוע ומה אפשר לעשות בנדון ?תודה מראש !!

שושה יקרה,
את אומרת שהיחסים ביניכם נהרסים. הם נהרסים לא בגלל שהוא לא חושף את נושאי הויכוח עם בני משפחתו, אלא הם נהרסים כי לך זה מפריע. אני לא אומר שלא רצוי שהוא יפתח את הדברים בפנייך. כנראה שכן רצוי שכך יהיה, אלא אם יש דברים שבהם הוא מגן עלייך, ולא רוצה שתצרי עוינות כלפיהם, ואולי סיבות שונות אחרות שאינן עולות על דעתי כרגע. אבל זה לא הורס את הנישואים שלכם. החרדות שלך שאת לא בשליטה, ושאת לא יודעת מה בדיוק קורה, ושאולי אותו משהו שהוא מסתיר ממך עלול לפגוע בך, ואולי הפחד שהוא יוצר תקדים של הסתר ממך, החרדות הללו שלך הן שמפריעות לך. לולא היית חרדה, היית ממשיכה לחיות את חייך איתו בטוב וברוגע, כי, כפי שאת כותבת, יחסייך איתו מצויינים, והוא בן זוג ואב למופת. בתנאים האלה, ועד כמה שיקשה עלייך לקבל זאת, הייתי אומר שבין אם הצדק איתך ובין אם לאו, הקושי הוא אצלך. הצדק רלוונטי פחות מאשר הצורך הנפשי שלך לדעת הכל, או לחיות את החלום הרומנטי של "שותפות עד הסוף". זה עובד כאשר יש שיתוף פעולה מלא, ואם אין, כפי שהמצב אצלך, את צריכה להחליט מה חשוב יותר – הזוגיות או הצורך שלך לטלטל המערכת הזוגית עד שתקבלי את מה שאת רוצה, תוך לקיחת סיכון של פרוק הזוגיות כתוצאה של טלטול מוגזם.ותרשי לי עצה. קראת את המכתב שלי פעם ראשונה - עזבי אותו עד מחר. אני יודע שאת לא אוהבת אותו. חזרי לקרוא אותו כמה פעמים בשבוע. אולי לאחר שבוע-שבועיים, תהיי מוכנה לקבל אותו.