יחסים לא שוויוניים: טיפים להתמודדות

היאנחנו נשואים כ 4 שנים בני 33-32, יש לנו שתי בנות (שנתיים ו-5 חודשים).לפני 3 שנים בעלי החליט להגשים את חלום חייו ולהיות עצמאי, כמובן שהיה צורך בהשקעה כספית לא קטנה, אך תמכתי בו לאורך כל הדרך. היה לנו מספיק כסף כדי להשקיע ברכישת שותפות בעסק + ציוד. וגם שאוכל להשאר בבית עם הבת הגדולה, שנולדה 6 חודשים לאחר הרכישה. בערך לפני שנה הודיע לי בעלי כי העסק לא מצליח כפי שחשב וגם אז הייתי לצידו. ואף חיפשתי ומצאתי עבודה שתתאים לזמני הגן ותשתלב עם הריוני השני. הרגשתי שהוא לא מפרגן בחיפוש ובמציאת העבודה ואפילו מכשיל וזורק כל פעם הערות שגרמו לי להרגיש חסרת ערך.בעלי בעל השכלה תיכונית ומציאת עבודה שתפרנס אותנו הייתה לו קשה לכן החליט כי אם נגור קרוב להוריו בקיבוץ(הורי גרים בחו"ל) והבעיות יפתרו.החלטתי לזרום עם עניין הקיבוץ, אך אנו נגררים איתו כשנה ובנתיים הקופה מתרוקנת.היום, חמישה חודשים לאחר לידתי השניה, אני מועמדת לעבודה שהיא חלום חיי, בעלי כמובן לא מפרגן ויותר מזה, הוא כבר מתחיל לארוז את ביתינו לקראת המעבר שבאופן פארדוקסאלי- אין לו תאריך !!! הקיבוץ לא נתן לנו את הOK כבר יותר משנה. כרגע בעלי עובד מהבית ומרויח משכורת נמוכה מאוד.אני לא מצליחה לחדור אל ליבו וראשו ולהסביר לו שמעבר לעובדה שהקופה מתרוקנת ועלי למצא עבודה, יש לי הזדמנות פז לעבודת חיי ואני צריכה את תמיכתו המלאה.התמיכה שאני מבקשת היא בהקשר הזמן הפנוי שיש לו לקחת את הבנות מהגן ולא מעבר לכך !!!. הוא טוען שלא יוכל לעשות זאת וכי עלי להשאר בבית או לתמוך בו בהחלטתו לעבור לקיבוץ (על אף ששם עתידינו לא ברור)באופן כללי אני מרגישה שרק כשאני נכנעת לדרישותיו יש "שלום בית" אבל אני בוערת מבפנים. אני מרגישה שאני מוותרת ונהיית "האישה הקטנה והצייטנית". זה לא חייב להיות ככה וזה לא תמיד היה ככה.איך מגשרים על העניין?תודה

לין יקרה,
זה מה שקורה כאשר אי הסימטריה ביחסים שבין גברים לנשים נעלמת, אבל מישהו מבני הזוג עדיין לא מוכן לכך. את המפרנסת העיקרית, והוא פגוע לא רק מכך שערכו כמפרנס נדחק לשוליים, אלא גם בגלל שהנסיון שעשה להיות "בעל ערך" גבוה יותר (כמפרנס!) נכשל, ובמקום להרויח, אתם עכשיו במקום גרוע יותר, וקל להאשים את המצב בו.את צודקת. את לא האשה הקטנה. מגיע לך להשיג את משרת חלומותייך, ואת לא רוצה להרגיש כל חייך קורבן של הקושי הנפשי שלו לקבל אותך כמצליחנית. אלא שאת רק צריכה להיזהר שלא תשכחי את הצרכים שלו בדרך, ולתת לו, איכשהו, תחושה שאת קשובה לו, מעריכה אותו, ונענית לצרכיו. הטריק הוא, וזה לא קל בכלל, הוא יחד עם התחושה הזו, עדיין להיות מסוגלת לשמור על מה שחשוב לך באמת.נסי לחשוב על דרך יצירתית ופתרונות יצירתיים, ומתוכם, וכשיש לך פתרונות אפשריים שונים, לפתוח איתו שיחה רגועה, ולדבר על אפשרויות פרקטיות. אני מניח, למרות שלא כתבת, שהוא חושש שאם הוא יהיה כבול לסיום הגן של הילדים, לא יהיו לו אופציות עבודה אחרות, שאולי יכניסו יותר בעתיד. אולי הוא חושש גם מדברים אחרים שהמגבלה הזו תפריע לו. חלק מהטיעונים הללו בודאי שמעת. הקשיבי וטפחי אותו במה שאת יכולה, ונסי לשמור על חלקת האלוהים הקטנה שלך, במה שאת מרגישה צורך גדול משמעותי.